שחור...אני אלבש שחור ודי...

"נו...מה????" היא מסתכלת עלי במבט מזרה אימה כמו שרק הדיווה יכולה..."את כזו נקניקיה-אל תגידי לי שאת לא באה..."
"מה באה? מה באה קיבינימט...מה בדיוק יש לי לחפש שם?...לא, באמת?!" אני עונה לה בחוסר סבלנות..

"את יודעת, זה לא שזו היתה תקופת ה-היילייט בחיי" אני ממשיכה לקטר..."גם אם היה היום מלאך קטן בא אלי ושואל אותי לאיזו תקופה בחיים הייתי מוכנה לחזור-זו בערך היתה האחרונה שברשימה שלי, תסלחי לי...כן..."
אני מסתכלת עליה קצת בהלם...הבנות שלנו משחקות על הרצפה ואני שרועה על הספה המרווחת שלה בסלון, כמו תמיד כשאנחנו נפגשות אצלה. אני מתרוממת, מותחת את הרגליים בעצבים והולכת לעשות לי עוד קפה. בחיי, מאז שקיבלנו את המייל הזה על פגישת המחזור-נ' קודחת לי במוח כמו שרק היא יודעת, והבחורה היא סוג של בולדוזר כשהיא רוצה לקדוח. אני גם תוהה מה בדיוק עומד מאחורי הששון הבלתי ברור הזה שלה לפגוש את כולם. אל תבינו אותי לא נכון-אין לי בעיה עם אף אחד מהשכבה, פשוט מי שחשוב היה לי לשמור איתו על קשר, שמרתי ומי שלא...וואלה-קצת מביך לא? אני פוסחת על שני הסעיפים...רבאק, אמנם עברו מאז 20 שנה (פאק!!!), אבל באמת שהתיכון לא היה תקופה מופלאה שכזו, ומפגש עם האנשים מאז קצת יעשה לי דז'ה-וו שאני לא בטוחה שאני מוכנה אליו. נכון, לא סבלתי ממש אבל גם לא נהניתי בדיוק.
בינינו, מי באמת נהנה בתיכון? איך אפשר להנות ממשהו בגיל ההתבגרות? אני עובדת היום עם כל כך הרבה דוגמניות יפהפיות בגיל הזה ורואה את חוסר הבטחון שלהן. זה לא כי הן דוגמניות...זה כי הן טינאייג'ריות קלולסיות שכאלו, ובתור טינאייג'ר אתה שונא את כל העולם-את ההורים, את המורים, ויותר מהכל-את הפרצוף הסמי מחוצ'קן שניבט אליך מן המראה. אין מנצחים בגיל הזה-יש רק כאלה שיודעים לשחק אותה טוב יותר כדי שלא יראו...זה מזכיר לי שלפני כשבע שנים כשעבדתי בחנות נחשבת לבגדי מעצבים (כזו שכל הבנות ה"כוסיות" של התיכון באזור היו באות לקנות בה שמלות ל"נשף"...) נכחתי בתצוגת תכלית מדהימה לעניין. לחנות נכנסו שתי נערות ואמא כדי לחפש שמלות לנשף...

"שיו שני..." פלטה בעגה "צפונית" עצבנית המצודדת שבשתיים כשיצאה מתא ההלבשה "תראי איזה תחת ע-נ-ק השמלה הזו עושה לי...."...

לשווא חיפשתי על מה היא מדברת..."על איזה תחת לעזאזל את מדברת?" פניתי אליה בשוק....

"הנה-זההה!!!" אמרה בעצבים ותפסה משני צידי הישבן הבלתי נראה שלה..."אני כל-כך הולכת לא לאכול כלום עד הנשף..."

...הסתכלתי בחוסר אונים על אמא שלה, אמא שלה הסתכלה עליה, ושתינו בהינו בה יוצאת בסערה מן החנות בעיניים דומעות...

"עזבי" אמרה האמא, "אני אפילו לא מנסה לשכנע. היא גם ככה חושבת שאני לא מבינה כלום..."...

אז למה לי לעזאזל לחזור ל"שם" בכלל, אני חושבת לעצמי....למה להעיר שדים ממרבצם?
"עזבי אותי-באמא'שלך.... אני מספיק שלמה עם עצמי ועם מי שאני היום. לא צריכה וולידיישן מאף אחד על ההשגים שהשגתי בחיים שלי...עברתי את הגיל" אני אומרת בהחלטיות כשאני מדמיינת לי בראש סצינות מסרטים אמריקאיים על כל מיני פגישות מחזור והדברים ההזויים שהן גורמות לאנשים לעשות...
איך קראו לסרט ההזוי ההוא עם הפסיכית מ"חברים" והשניה, שמאז שזכתה באוסקר הפכה להיות שחקנית בסרטי טראש?...נו הסרט הזה בו הן ממציאות על עצמן כל מיני תארים והישגים מצוצים מן האצבע...ככה בערך תיארתי לעצמי את הפגישה הזו פלאס קערת הפונץ' האיומה על השולחן...
"וחוץ מזה" אני מטילה את פצצת המימן הענקית שבראשי "אין לי מה ללבוש...."
דממה מבשרת רעות משתררת בחדר...
"תגידי לי" היא נובחת עלי, "את לא מתביישת????? לך אין מה ללבוש? בין כל בגדי המעצבים ונעלי הפראדה ו"מיאו-מיאו", או איך שלא תקראי להן שאת שופכת עליהן הון כל שני וחמישי, אין לך ולו פריט אחד לרפואה? את באמת לא מתביישת הא? אני מאז הלידה לפני שנה וחצי לא קניתי בגדים....אז את מדברת איתי על זה שלך אין מה ללבוש!?"
אני מביטה בה בחזרה-טוב נו...היא צודקת..., זה הרי לא שבאמת אין לי מה ללבוש. אני פשוט לא כל כך רוצה ללכת...הבגדים זה רק תרוץ ועוד מהסוג המופרך ביותר...
אני חייבת להתוודות שככל שהודעות המייל על פגישת המחזור הממשמשת הלכו והתרבו-כך גם התנפח לו הצד הציני שלי והרים בגאווה את ראשו המרושע...(זה בדיוק הצד שהוליד את הפוסט המושחז על בגדי שנות השמונים המזוויעות). אך ככל שעבר הזמן והתמונות נאספו ונערמו לאט לאט ב"דף הבית" של פייסבוק, התחלף הצד הזה בסוג של...אהמ....אויה...נוסטלגיה קלה. כן, לא רק אני נראיתי מגוחך עם תספורת הפארה פוסט (עליה השלום...) ההזויה. כולנו נראינו ככה, עם הבגדים המצחיקים, והתספורות האיומות והנעליים המזוויעות...וככל שדיפדפתי בתמונות ככה פחות הסתכלתי על הבגדים והתחלתי להביט יותר באנשים. פתאום-גם בתמונות של כיתה י"ב מצאתי אצל כולנו את ה"עגלוליות" הבייבי-פייסית הזו שאופיינית לאנשים צעירים, שהפנים שלהם עדיין לא התעצבו לגמרי. כולנו היינו גורים קטנים...גורי אדם...עם אגו של אריות...כמה מצחיק:-P

ופתאום היה הרבה יותר קל להסתכל בסלחנות על כולם. גם על אלו שמעולם לא היו חברים שלנו, אלו שמעולם לא החליפו איתנו מילה, אלו שהיו שייכים לקליקות אחרות: היו ה"צופיפניקים" והיו החברה שהופיעו בכל הצגות ביה"ס, והיו הכוסיות של השכבה, והיו החרשנים. כל כך הרבה פרצופים ושמות וגיל התבגרות אחד שעבר, מסתבר, על כ-ו-ל-ם.........

וככה, מדי פעם בפעם, כשהגיע עדכון מייל חדש-התחלתי לשחק ברעיון של ללכת..."מה איכפת לי-יהיה נחמד"

שיכנעתי את עצמי..."אפגוש אנשים שבאמת לא ראיתי מלא זמן-קצת מוזיקה, קצת ריכולים, קצת שתיה...מה רע?!"...

נ' כבר נכנסה להילוך רביעי-אחרי מסע הקניות המופלא שלנו בת"א וכשבוע לפני הפגישה, היא מודיעה לי שהיא גם תצטרף לשיר בהופעה. "זהו" אני מהרהרת בטראגיות בראשי בעודי מחייכת אליה חיוך אומלל..."כאשר אבדתי-אבדתי...". להבריז עכשיו כבר אין לי סיכוי. תבינו, להבריז מהפגישה זה דבר אחד, אבל להבריז מהפגישה כשנ' עומדת להופיע משול להתגרות קשה בגורל. עדיף בזה הרגע לנסוע לווגאס להתגושש עם הנמרים הסיביריים בידיים חשופות-לפחות ככה זה ייגמר מהר וללא כאבים. אם חלילה וחס-אעז להבריז עכשיו-לנצח יהיה זה תקוע בינינו כטריז אימתני לדראון עולם: "אני לא אשכח לך לעולמי-עד איך הברזת לי מפגישת המחזור" היא תטרח להזכיר לי בקול דידקטי בארוחות משותפות..."את יודעת שרציתי שתהיי שם בשבילי ולא היית...את נקניקיה מבריזנית. אי אפשר לסמוך עליך בשיט..." היא תמשיך ותאמר, ואני אקלל את עצמי עד סוף ימי...

טוב...עכשיו באמת אין ברירה, צריך לשים את נפשי בכפי ורסמי להגיע לשם. אבל אהמ....שאלת השאלות עדיין נשארה בלתי פתורה-מה לעזאזל אני אלבש לשם????....
הרי אי אפשר ללבוש משהו מושקע מדי-כי אז זה נראה מגה-מתלהב (ירדה מעל הפרק חולצת הווינטג' ההורסת שרכשתי באי-ביי בצורת פרפר עשוי כולו מפאייטים), מצד שני-אי אפשר לבוא סתם ככה עם פליפ-פלופס וטי שירט...בחייאת רבאק...אני מורידה את הכלבים ככה. בכל זאת, אנשים לא ראו אותי 20 שנה, קצת ריספקט למעמד....:-P
הנעלם הגדול של המשוואה מבחינתי הוא איזה חולצה ללבוש...באמת-זה ביג אישו מאז אפרוחית הגיחה לעולם. אמנם חזרתי פחות או יותר למידותיי, אבל הבטן שלי שתמיד היה לי טו-מאץ'-סלף-קונצ'סנס לגביה, היום אחרי הקיסרי עדיין לא נראית במיטבה. אז איך לעזאזל אפשר להחליק את העניין???? הממממ...טוב, נתחיל ממשהו בסיסי...ג'ינס!!! ג'ינס זה בסיסי. ג'ינס זה טוב....ג'ינס מדוגם-אבל ג'ינס!....זה משדר "אני קז'ואל, אני לא בהתלהבות הקשה, אבל אני גם במאאאאאאגניבות..." טחחחח...איך בשניה וחצי חזרתי להיות טינאייג'רית מתלהבת. (בעצם על מי אני עובדת-לא התבגרתי מעולם. אמא שלי תמיד אמרה שאני ברגרסיה תמידית)...טוב שלא פתחתי טבלאות אקסל עם רשימת בגדים כשבצד יש "בעד" ו"נגד"...

שחור....אני מסכמת לעצמי בעגמומיות...אני אלבש שחור ודי. אלך שוב על בטוח. אלבש את הצבע האוניברסלי הזה שנשים כל כך אוהבות ("שחור זה מרזה...לא?!"...ממש. דיאטה מרזה! שחור, קצת פחות!...אבל העיקר ששכנעת את עצמך). זהו-זה...

טופ שחור, סקיני ג'ינס שווים, וכרגיל-אני אשקיע באביזרים....בזהב...הולך טוב לא?

בסוף נפל הפור על סנדלי פלטפורמה קלועים בזהב, צמידים הודיים מקוריים משובצים באבנים חצי יקרות, וטבעת "רשת" בצורת פרח משטרן, שהיתה המתנה האחרונה מאבא שלי לאמא שלי בטרם נפטרה. היא מעולם לא הספיקה לענוד אותה וכשעברה אלי הפכה להיות אחת מהיקרות לי עד מאד.

זהו-עכשיו אני מוכנה To face my demons!...(אם רק אצליח להשאר עומדת על הנעליים הללו במהלך כל הערב...)

...כך חולף לו השבוע והערב המדובר הגיע-אפרוחית מאופסנת כלאחר כבוד במשחקיה של סבא, ואני מחליטה ש"אם כבר אז כבר" ומתארגנת בבית של ההורים שקרוב לחצר ביה"ס. בעוד אני מסיימת לג'גל בין לסיים להתארגן, לעשות טאץ' אפים אחרונים של איפור מפלטת ה-shimmering nudes המופלאה של הגברת Bobbi Brown, ולחלק הוראות אחרונות לבעל ההמום שלא ראה את אשתו מפורכסת ככה מזה כמה חודשים טובים, נ' כבר מצפצפת לי באוטו למטה בסבלנות של טינאייג'ר מפוצץ הורמונים בנשף הסיום:"נו כבר!" היא שואגת עלי בטלפון עוד לפני שהספקתי להגיע לחדר המדרגות..."אמרתי לך לחכות לי למטה!!!"...היא ממשיכה ונוהמת בעוד אני מנסה לגרש ממוחי שרידים של דז'ה-וו על יציאות ימי שישי בערב עם החברים. מה לעשות-גם אז לקח לי זמן להתארגן....

אני מדדה לי באיטיות לעבר הרכב שלה. "פי....יההההה...דפקת הופעה אה?" היא מסתכלת אלי בחיוך...

"איזה הופעה.." אני נוחרת בבוז.."כולה ג'ינס וחולצה שחורה...סתם זרקתי על עצמי משהו...."

"ברור...בארור..." היא מוסיפה...נו טוב-היא מכירה אותי מעל עשרים שנה, על מי אני עובדת. תוך דקה בדיוק אנחנו מגיעות לחניון חצר ביה"ס כשבדרך אנחנו כמעט עולות על בטונדה אחת ושומר לילה מסכן שלא הבין עם מי יש לו עסק..."אנחנו לפגישת המחזור!!!" היא מודיעה לו בחגיגיות דרמטית כשעינייה מחפשות לשווא אחר השטיח האדום. הייתכן ששכחו לפרוש אותו?! ש-רוריה!!!

מאותו הרגע שכף רגלנו דרכה בחצר ביה"ס, הכל הפך לבליל לא ברור של מופע אור-קולי...משהו בסגנון חוויית טרום-מוות בה כל אירועי העבר רצים לך בסרט נע מול הפנים, רק שעכשיו זה היה בלייב. ערבוביה של פנים ושמות שזכרנו ולא זכרנו. חיוכים נבוכים עם אלו שמעולם לא דיברו איתנו, חיבוקים חמים ונשיקות עם אלו שתמיד אהבנו-וכאילו לא עברה שניה מאז, ונשיקות וחיבוקים מפתיעים עם אנשים שלא ידענו שהתגעגעו אלינו כל כך...כאלו שלא השתנו במאומה וכאילו הזמן עבר לידם, וכאלו שהיינו זקוקים למדבקה הלבנה שעל החולצה כדי להזכר ולזהות...כמה מצחיק...

קצת סמול-טוק, קצת אלכוהול לשבירת הקרח ונכנסו ישר ל"מוד" של אז. על הדשא היו מפוזרות אותן חברויות ישנות, והבדיחות של אז (כמה טוב שבני זוג לא הוזמנו...). רק שהפעם היינו מבוגרים יותר, פחות רגישים, יותר מפוייסים. פתאום אפשר היה להסתכל על אנשים גם מזווית אחרת-הנה זה הכריס והקריח, אבל החיוך נשאר אותו הדבר; הנה ההיא שעדיין נראית מדהים גם אחרי שתי לידות ולידה הטום-בוי הנצחית רק שעכשיו יש לה תלתלי שיבה...כמה מוכר וכמה חדש באותו האדם. כמה מצחיק להסתכל על כולם ממרומי 20 השנה הללו...באמת עבר כל כך הרבה זמן מאז? שאריות הציניות שלי התנדפו מהר מאד עם האלכוהול-אני חייבת להודות שאני באמת נהנית!

נ' עולה לבמה ומלווה את הלהקה כמו דיווה אמיתית, כולנו בטירוף....צרחות, צחוקים ומוזיקה מאז מתערבבים אחד בשני...והזמן טס לו...אף אחד לא רוצה ללכת הביתה. אני אפופת אדי אלכוהול ועוד אי-אילו מרעין בישין, מצחקקת בטמטום לעבר נ'...."מה השעה?" אני מצליחה לסנן מבעד לשפתיים...

"1:30 בלילה..." היא עונה בחיוך מטופש לא פחות....

"די...את רצינית???????" אני מסתובבת להסתכל מסביב...באמת שאף אחד לא רוצה ללכת הביתה. כל מה שאני מצליחה לקלוט זה עשרות אנשים פזורים על פניות הרביצה שבדשא בסתלבט מטורף...טוב נו, אין ברירה הא? ריאליטי צ'ק, עם כמה שהייתי רוצה להשאר פה עד הבוקר, יש לי אפרוחית שמחכה לי בבית. כדאי שנזוז לא?....

"טוב...נו..." ממלמלת נ' לעברי בעודנו פוצחות מחדש בסרייה דביקה של התנשקויות והתגפפויות חוזרות עם כל מי שנותר-"נתחיל לצעוד לכיוון האוטו....וואלה לא זוכרת שהחנינו כל כך רחוק, הלכו לי הרגליים..." היא מקטרת...

"את מעיזה להתלונן?" אני שואלת אותה בעודי סוקרת בבוז את רגליה היחפות. אין מה לעשות-לבחורה יש טולרנטיות של דג מת בכל הנוגע לנעלי עקב כלשהן...אחרי חצי שעה הן עפו מהרגליים שלה לכיוון הדשא..."אני סבלתי כל הערב עם פלטפורמה של 13 ס"מ ולא צייצתי מילה..." אני ממשיכה בחמת זעם...

"אז למה לא חלצת אותן...מפגרת" היא צוחקת לעברי....

"את השתגעת?" אני עונה לה בדידקטיות...." זו הרי אקסיומה ידועה לכל פשיוניסטה מתחילה-ככל שהעקב גבוה יותר מסת הגוף קטנה יותר...משוואת יחס הפוך פשוטה למדי. ואת עוד עשית בגרות ב-5 יחידות פיזיקה...טחחחחחח....."

כתבו לי:yaelmakeup09@gmail.com

לאתר שלי:www.yaelmakeup.co.il