רק על עצמי לספר ידעתי...

(או...10 עובדות שלא ידעתם עלי, ועוד קצת...;-))

1. למרות החזות העלק "שמחה תמידית" שלי, בבפנוכו שלי אני טיפוס פסימי ומורבידי להגעיל. את הילדות שלי העברתי לצד שני אחים עם אחוזי נכות קשים ו"זכיתי" לראות ולשמוע הרבה דברים שאדם מן הישוב בד"כ לא חווה, מרביתם קשורים לחולי ולמוות (רחמנא ליצלן...:-P). אז אם מישהו מחפש סיבה ללמה אני כל כך צינית וסרקסטית-הנה קיבלתם. אגב, את שלב הניתוחים הפסיכואנליטיים העמוקים בעקבות זה מיציתי די מזמן, אז Spare me...

2. אני אמנם לבנבנה ואשכנזיה למראה-אבל חצי מזרחיה למשעי. אמא שלי, זכרונה לברכה, היתה ממוצא סורי (לא...לא מחאלב, דווקא מדמשק!) ואפילו גרה שם בינקותה-והגם שהיא וכל בני משפחתה בהירי שיער ועיניים, כמעט כולם מדברים או מבינים ערבית. אז מנסיון, אם אתם פועלים מעזה ואתם עוברים לידי ברחוב ומריצים על החזה שלי דאחקות-ביג מיסטייק! אני מבינה לא מעט וסביר להניח שגם אענה לכם בחזרה-בעצבים. זה עדיין לא משנה את העובדה המשעשעת שלפחות פעמיים ביום, בממוצע, פונים אלי אנשים זרים ברוסית שוטפת....
בלאט...!

3. מגיל 8 היה לי ברור לגמרי שאני הולכת ללמוד עיצוב אופנה ב"שנקר" ובגיל 20 צלחתי את מבחני הקבלה די בקלילות. כמה חבל היה לגלות 4 שנים מאוחר יותר, כשבידי התואר הנחשק, שזה בערך הדבר האחרון שאני רוצה לעסוק בו (בארץ, בכל אופן...)...אז עשיתי הסבה...וכמו שאתם רואים, לא הלכתי רחוק....
חלשת אופי שכמותי...

4. אני חולת חיות מושבעת, גדולות כקטנות, ועל כך יעידו כל חבריי האומללים בפייסבוק; אין מצב שאעבור ליד חיה נזקקת בצד הדרך ולא אעצור כדי לעזור לה. עד לפני כחצי שנה המשפחה המורחבת שלנו כללה שלושה כלבים גדולים וחתול. בשנה האחרונה בשל מה שנקרא "הדלדלות טבעית של האוכלוסיה" נשארנו עם כלב אחד וחתול אחד. אבל היד תמיד נטויה, במיוחד לאסופיים...לצערי הרב-על חלום ה"חווה הגדולה שאליה אוכל לאסוף את כל אומללי העולם" ויתרתי כבר...עד כמה שאני שונאת את זה חייבים מדי פעם להיות מציאותיים....:-(

ה"שורדים" האישיים שנותרו, יבדלו לחיים ארוכים!!!



5. יש שני דברים שיכולים להוציא אותי מדעתי ולהביא אותי לסף אלימות פיזית של ממש-רוע סתמי וטהור, והתעללויות בבע"ח או באוכלוסיות חסרות ישע. שני אלו מעוררים בי דברים שהשתיקה יפה להם, לפעמים עד כדי עבירה על החוק (וכבר היו דברים מעולם...שששששש!!!). דבר נוסף שמחרפן אותי עד כדי אפס סבלנות וחוסר אונים הוא טימטום צרוף. איך לעזאזל מתמודדים עם טפשות?!

6. וכפועל יוצא מהסעיף הקודם-למדתי כמה שנים אגרוף תאילנדי, ואפילו הייתי די טובה בזה. מצאתי שלדפוק מכות לגברים מגודלים זה סוג של קטרזיס אלוהי שמנקז יופי-טופי את כל הכעס שיש לי בנשמה על העולם....שלא לדבר על כמות הקלוריות האדירה שזה שורף!

7. אם לא הייתי עוסקת בתחום האופנה, סביר להניח שהייתי פסיכולוגית, וטרינרית או סוכנת של השב"כ...מאד "מקורי", אה?!

8. אני שונאת שנאת מוות להצטלם-איכשהו תמיד אני רואה את הסנטרים הכפולים, "ידיות האהבה", השיער הלא מסודר או העין העצלה. קשה יהיה מאד למצוא תמונה נורמלית שלי שבה אני לא מעווה את הפנים באיזו שהיא דרך פתאטית. אם כבר להיות לא פוטוגנית-לפחות שזה יהיה מכוון!

9. שלושת הדברים היחידים בעולם שגורמים לי אושר צרוף וטוטאלי הם כלבים ושאר בע"ח (מכל הסוגים והמינים), אפרוחית שלי, וכשאני נמצאת בעבודה ועושה את הדבר שאני הכי אוהבת-לאפר....
ואם כבר באיפור עסקינן-אתם מוזמנים לבקר באתר שלי שהתחדש בהמוני עבודות חדשות מהשנה האחרונה...
קבלו כמה טיזרים בתור מתאבן:

(צלם: גורן ליובנצ'יץ')

(צלם: גורן ליובנצ'יץ')

(צלם: זיו שדה)

10. הייתי בטוחה שאהיה חרא של אמא....למען האמת-הייתי בטוחה שאני לא אהיה אמא בחיים...הרגשתי שאני האדם הכי פחות מטרנלי שקיים עלי אדמות. עד עכשיו נדמה לי שאני די בסדר (טפו-חמסה-מלח-מים...). הנה, עובדה-שלשום בערב, עת נהגתי הביתה עם אפרוחית, שמתי לנו ברדיו מוזיקת ג'ז קלילה כדי שהגברת תרדם. לא הספקתי להוריד את היד מהדיסק פלייר והקטנה מחתה נמרצות מהמושב האחורי:
"אמא, יו זה!!! רוצה "זפלין"!!!"...
"אחחחח...." חייכתי לעצמי מדושנת עונג בעודי מסתכלת בקלגסית הדעתנית שבמושב האחורי..."אכן-חינכתי אותה היטב!!!"
מה...לא?!

אפרוחית נותנת בראש ומפנימה את חינוך הרוק האיכותי כבר מגיל צעיר-תני לו אותה בג'ימי פייג' סטייל!

לאתר שלי: www.yaelmakeup.co.il
כתבו אליי: yaelmakeup09@gmail.com

אמא שלי....

(או....למה תמיד שנורא-נורא טוב, הכי כואב בתוך הלב?)
"There's a feeling i get when i look to the west, And my spirit is crying for leaving..."

אתמול היה לי יום מופלא שכזה-באמת יום מוצלח; אחד מאלה שמסתיים עמוק אל תוך הלילה כשאתה כבר זוחל על ארבע מרוב עייפות, אבל גם מסופק...התחלתי בבוקר עם הפקת צילומי סטילס. משהו קטן וכיפי, עם צוות מדהים שכלל צלמת מקסימה ומוכשרת, סטייליסט חביב ומפרגן ודוגמנית מתוקה וחייכנית עד בלי די. לא משהו של מה בכך בעולם הזה-נתקלים בכל כך הרבה אנשים לא סימפטיים ואנטיפתיים שלעבוד עם קבוצה כל כך משובחת ומלאת אנרגיות כמו זו היה באמת כיף צרוף....נהניתי מכל שניה! אחרי זה רצתי לאפר בתצוגת אופנה, או יותר נכון מיצג אופנה במסגרת הלילה הלבן של חגיגות ה-100 לת"א. היה קשה, ארוך ומייגע-אבל בהחלט "פאן"...אנשים מצחיקים ואווירה כאוטית משהו של "מאחורי הקלעים" אבל הכי חשוב-עשיתי את הדבר שאני הכי אוהבת בעולם-לאפר...סיימתי את היום הארוך הזה בשעה אחת בלילה, אחרי כ-13 שעות עבודה רצופות. הייתי גמורה מעייפות-אבל נהניתי מכל שניה. כשנכנסתי לאוטו הייתי עדיין מחוייכת...


אז איך זה לעזאזל 10 דקות אחרי זה, כשברקע מתנגן "stairway to heaven" וסולו הגיטרה המפורסם של ג'ימי פייג' מיילל ברקע בקולי קולות אני מוצאת את עצמי מתייפחת בהיסטריה מעל ההגה????

איך לעזאזל תמיד כשנורא נורא טוב לי ודברים הולכים מצויין, איך לעזאזל דווקא אז החוסר שלך מפלח לי את התודעה כמו אגרוף מרושע באזור הסרעפת?! למה דווקא ברגעים הכי מאושרים שלי-את לא שם כדי לחלוק את זה איתי?! מי לעזאזל החליט שככה את צריכה ללכת קיבינימט? מי המניאק הזה?! יש לו איתי פאקינג חשבון, לבן-זונה!!!

"And it's whispered that soon, if we all call the tune, Then the piper will lead us to reason..."

את יודעת...שלשום ביקרתי את אבא עם אפרוחית. השעה כבר היתה שעת ערב והחלטתי לנצל את ההזדמנות ולקלח אותה אצלכם באמבטיה, כמו שהרבה פעמים אני עושה. שיחקנו במים, התנגבנו, התלבשנו וישבתי לסרק את השיער שלה...סרקתי לה אותו במסרק שלך כמו שאני תמיד עושה לפני שאני מייבשת לה אותו. ...ופתאום-לרגע אחד מטלטל, יכולתי להריח את הריח של השיער שלך ממנו...
הרכנתי את הראש לעבר השיער הרטוב של אפרוחית והריח הזה היכה בי שוב-הריח החפוף הזה שתמיד היה לך בשיער. וככה, בשניה אחת-חזר הכאב המפלח הזה של הגעגוע שתמיד כשנדמה לי שהוא קהה קצת-הוא חוזר להכות שוב במלוא העוצמה כאילו לא עברו מאז שנה וחצי...והכאב תמיד מפלח את הבטן באזור הסרעפת, כמו מכת אגרוף מהסוג שגורם לנשימה שלך להעצר לרגע, ולראש להיות סחרחר ולבחילה המרושעת ההיא להסתנן לך לקרביים, והדמעות מציפות את העיניים כמו אז-והראיה מתערפלת, והגוש ההוא חונק את הגרון...ולשניה אחת, בתוך כל הסחרור הזה, אפרוחית הופכת להיות את ואני יכולה שוב לחבק אותך, ולהריח את הריח הזה מהשיער שלה...אבל רק לשבריר שניה...כי אז התודעה המרושעת שוב לוקחת פיקוד...היא לא את. את כבר לא כאן מזמן....

"Yes, there are two paths you can go by, But in the long run-There's still time to change the road you're on..."

את לא כאן לחלוק איתי את הרגעים הקטנים האלו של הג'יבריש הבלתי פוסק שאפרוחית התחילה לייצר, ואת כבר לא כאן לראות את הצעדים הראשונים שלה-מתנדנדת כמו ברווז שיכור כשצהלות שמחה מצווחות מגרונה.."תראי סבתא-אני הולכת..."..ואת לא כאן להיות גאה בכל ההשגים המקצועיים החדשים שלי שלעולם לא תזכי עוד לראות, ואת לא כאן בבקרים כשבאופן אינסטינקטיבי אני שולחת יד לטלפון כדי לספר לך על איזה פרוייקט חדש ומגניב שקיבלתי, או על מחמאה מטורפת שזכיתי לה, או על צילום יפהפה שהייתי שותפה לו...ואת לא כאן גם סתם כדי לחלוק איתי יום מחורבן שעובר עליי...אבל הכי-הכי את לא כאן, דווקא בימים כמו אתמול-כשהכל מתנהל על מי מישרין ואני מתמלאת גאווה בעצמי-דווקא אז את לא כאן...וזה כל כך כואב....

"Your head is humming and it wont go in case you dont know, The piper's calling you to join him..."

ובאותם רגעים פשוט מתחשק לי להמשיך ולנסוע עוד, ועוד ועוד...ולבכות עד בלי די...עד שכבר לא תשאר לי טיפת כוח בגוף...ואז לישון ולישון ולישון עד אין קץ...מבלי לחלום....

"And as we wind on down the road, Our shadows taller than our souls..."

ואז אני חוזרת הביתה-מותשת, סחוטה, עייפה ועצובה-עם שאריות קלושות של זכרונות היום הנפלא הזה שהיה לי...ואני יושבת מבולבלת מול המסך...אני חייבת לכתוב לך....לכתוב את כל מה שכתבתי עכשיו...אבל אני פשוט לא יכולה...והמילים מתמסמסות בתוך הראש...והכאב שוב נמוג לו לתוך החשכה...כמו שד מהאופל הוא חוזר בחזרה למאורה שלו-שם ישב בשקט עד לפעם הבאה שבה ירים את ראשו החמצמץ...ויזכיר לי טוב-טוב...מה מציאות ומה חלום...

אמא, את כל כך חסרה לי!

לא מוותרת...
יעל

"To be a rock, And not to roll..."