Search This Blog

About me (A.K.A-"Yafutoo")

My photo
ISRAEL, Israel
בוגרת "שנקר" במגמה לעיצוב אופנה. מאפרת משנת 97', מתוכן ארבע שנים בחברת "מאק". כיום פרילאנסרית בתחום האופנה והביוטי, ניהלה במשך כשלוש שנים את פורום איפור וציור גוף ב"תפוז" ומשמשת ככתבת עצמאית בפורטל הלייף-סטייל האינטרנטי של "הארץ"-"אונלייף" ובעיתון "גו סטייל". מכורה קשות לבלולה, הבת שלה, ל"הלו-קיטי" ולנעליים-רצוי של "פראדה" ו"מיו-מיו", אקססוריז מטורפים, בגדים מיוחדים וכמעט כל דבר שקשור לאופנה ולסטיילינג.
Showing posts with label אמא שלי. Show all posts
Showing posts with label אמא שלי. Show all posts

Monday, September 19, 2011

ימים נוראים; העירו אותי אחרי ה-2 לאוקטובר...




ארבע שנים אני מייחלת שתדברי אלי בחלום. ארבע שנים, מאז שהלכת. ואת...שותקת.
כל כך הייתי רוצה שתדברי אלי פעם אחת. שתאמרי שהכל בסדר, שזה עבר, שכבר לא כואב כלום, שכן-עשיתי כל מה שיכולתי ושאת אוהבת נורא, גם מ”שם”. אבל את, שותקת.
פעמים רבות הלכתי לישון כשאני מזמנת אותך אלי בחלום, וכלום. הופעת לי בחלומות אולי ארבע פעמים מאז לכתך ובכל פעם-שותקת.

יש פעמים שבהם אני מרגישה כאילו זה קרה רק אתמול ופעמים בהן אני מרגישה שזה קרה בגלגול אחר, רחוק מכאן. והכאב כמו נדחק לעיתים לשולי המחשבות ומתקהה, ויושב לו לבד, בצידו האחורי של הראש, עד שלפעמים נדמה כמעט שאין לו קיום יותר. או אז הוא מבליח במלוא העוז תוך שבריר של שניה מרושעת למראה דמות דומה, בת קול, ריח, סיטואציה.
וכשהוא שם, כאילו לא נעלם מעולם והזמן כמו עמד מלכת. והוא מפלח את הקרביים בייסורים שאין להם סוף ומאיים לשבור את בית הצלעות מעוצמת החוסר, ועולה במעלה הסרעפת דרך הלב המתכווץ ועד לרקות הפועמות בטירוף עד שלפעמים בא לי לצרוח כמו חיה פצועה כדי לנקז אותו. והדמעות מסמאות לרגע את עיניי והגוש מאיים לחנוק את הגרון, ואני משתנקת, כדי שאף אחד לא יראה אותי בוכה. אף אחד!

ואז הכל חוזר אלי שוב בבהירות-הריח של המחלקה, דברי הרופאים, הלילות והימים לצד מיטתך, ההתנדנדות הבלתי נסבלת בין תקווה לייאוש. את הרגעים בהם ידעתי שאת שם איתנו, אפילו שלא יכולת לדבר ולהגיב-בלחיצת היד, בבכי האילם שלך כשכאב, בעיניים שדיברו כשהיו פקוחות. בזכרון שלי של הריטואל הקבוע, בו הייתי מסרקת את שיערך שנשר אט-אט אל הכרית, מורחת את הגוף בקרם נגד פצעי הלחץ, שמה וזלין על השפתיים שלא תיסדקנה ממכונת ההנשמה, מניחה לך לק על ציפורני כפות הידיים שנשארו יפות גם אחרי שנשמת את נשימתך האחרונה. עומדת שעות ליד מיטתך ועושה לך דמיון מודרך על איך “הנה, הנה-המצב כבר משתפר ותיכף נעזוב את המקום הארור הזה”.

ובמין הלקאה סיזיפית שכזו המחשבות נושאות אותי בכל פעם אל הימים האחרונים שלך, אלה שבהם כבר היה ברור שאפסה התקווה ומערכות הגוף החלו לכבות את עצמן זו אחר זו, ומאחורי העיניים הכחולות שלך שהיו עצומות למחצה כבר לא היית יותר. ובמיוחד לרגע ההוא, האחד והיחיד והבודד במשך כל החודשיים הארוכים הללו, שבו נשברתי אל מול המיטה שלך, לבד, ובכיתי בפעם הראשונה מולך כמו ילדה אבודה, והתחננתי בפניך שלא תעזבי אותי.
אבל את, שתקת. כי כבר לא היית שם יותר, ואני ידעתי באותו יום שהלכת ממני. ואני שוב, לבד.

ואז החלה הציפיה, הציפיה למוות שיבוא כבר ושיגאל אותך מהכאב הזה, משטפי הדם בכל הגוף, מהמכונה שעזרה לך לנשום, מלחץ הדם שהיה כבר כה נמוך עד כי אי אפשר היה למדוד אותו יותר, מהצינה שהשתלטה על הגוף ובישרה שכוחותייך כלים. אבל את סירבת לוותר, נאבקת כל רגע, כל שניה, כל דקה. “אני לא מתכוונת למות כל כך מהר" כתבת לנו בכתב רועד מכעס חודש לפני כן על הלוח המחיק שהבאנו לך לטיפול נמרץ, ואנחנו צחקנו. לו רק ידענו שחודש אחרי זה כבר לא תהיי איתנו. אותו כתב היד המוכר והמעוגל הזה שהיכה בי בממשותו לפני כשבוע, כשתלמידה אהובה שלך משכבר הימים שלחה לי מילות פרידה שרשמת לה בספר הזכרונות מביה”ס היסודי.


הכתב עדיין חי, כאילו נכתב היום...

והיום ההוא, אותו יום נורא, שדווקא בו קרסתי. לא הייתי מסוגלת לקום באותו הבוקר. ההריון, המשמרות בביה"ח והעייפות הכריעו אותי ובקשתי להשאר לנמנם עוד קצת בבית, לאגור כוחות. והחלום. החלום ההוא בשעת הצהריים שהעיר אותי נים-לא-נים. החלום של היד הנעלמת והזדונית שמנתקת אותך מהמכשירים וההתעוררות המיוזעת אל תוך המציאות הדביקה שזה "רק חלום”.
וכך, עדיין מתוך שרעפי החלום שמעתי את צלצול הטלפון ואת אבא ממלמל בבכי:”אמא הלכה. אמא איננה...”. וההתעוררות. ההתעוררות אל תוך בלבול וכעס, ועוד בלבול. איפה אני בכלל ומה חלום ומה מציאות?
והכעס הזה. הכעס על עצמי שהרשתי לי להתפנק ככה, שדווקא אז לא הייתי שם לאחוז בידך ולומר לך שזה בסדר, שאני לידך, שלא אעזוב אותך לעולם-כמו שתמיד הייתי לוחשת לך כשהרגשתי שאת חשה שאנחנו מרימים ידיים. דווקא אז החלטת ללכת ממני. דווקא אז. כמה כעסתי על עצמי. ועליך. כעסתי עליך שלא חיכית לי שאבוא.

וכמו תמיד, כשאני מסתכלת על אפרוחית הקטנה, תיכף בת ארבע, שמעולם לא זכית להכיר, אני נזכרת בך. ויש רגעים בהם הכל מתבלבל לי. היא פתאום הופכת להיות אני הקטנה, ואני הגדולה-זו את. ואני מרגישה לעיתים איך אני מתבוננת בה בעיניים שלך וצפים בי חלקי משפטים שהיית אומרת עלי כילדה שמתקיימים גם בה באורח פלא שכזה. והלב נצבט בכל פעם למחשבה הבלתי מתקבלת על הדעת הזו ששתיכן מעולם לא נפגשתן. שהמוות שלך והלידה שלה נקשרו לנצח במין קשר מיתי שאותו לעולם לא אבין. מין עסקת חליפין שכזו. וותרי על אמא-קבלי ילדה; אי אפשר שתיהן ביחד.


זו מול זו-מיהי מי? אפרוחית מימין ואנוכי משמאל

ובכל שנה כשמריחים את ראש השנה באוויר, אני נזכרת בימים הנוראים שלנו באותה השנה. בדיוק בתקופה שבין יום כיפור לסוכות, ברגע ההוא שבו חדלת מלהיות יותר. אלה הימים הנוראיים שלי, בכל שנה מחדש. לא צום ולא תענית יתזכרו לי אותם. רק את, אמא. את זכרון התחדשות השנה שמונה את הריחוק שלך ממני שנות אור כעת, את ניחוח עוגת הדבש שהבטחת לאפות לי ולא הספקת, את הבית שעומד לעיתים בשתיקתו. ממש כמוך.


כמה אני משוועת שתדברי אלי בחלום...

כתבו אלי:yaelmakeup09@gmail.com
לאתר שלי

milkysmile

Monday, October 25, 2010

אוקטובר הוורוד 2010-חלק ב'


(או...איך הפך פוסט אינפורמטיבי למשהו עצבני לאללה!!!)

אני יודעת שבד"כ אתם רגילים לזה שאני כותבת פוסטים ציניקנים ומשתלחים משהו. הפעם, ורק הפעם, אחרוג ממנהגי ואכתוב לכם פוסט מהלב, עד כמה שקשה לי עם החשיפה הבאמת אישית הזו, כי לפעמים בחיים יש דברים שמקדשים את המטרה. חודש אוקטובר הוא חודש שכזה-החודש הבינ"ל להעלאת המודעות לסרטן השד.
במאמר מוסגר ובאופן אישי, אני חייבת לסייג קצת את העניין. אם אתם קוראים קבועים למדי שלי, מרביתכם יודעים שאמא שלי נפטרה מסרטן. איתרע מזלה, והיא נפטרה מסרטן פחות "מגניב"-אמא שלי מתה מסתם לימפומה אפרורית וחסרת כל שיק יחצ"ני. ולמה אני אומרת את זה? כי יש משהו קצת מקומם בסוגי הסרטן ה"מגניבים" מסוג סרטן השד-מין סוגי סרטן כאלה שהפכו ל"חביבי הקהל" וזה נורא אופנתי וטרנדי לדבר עליהם. סלבריטאים מתראיינים בעניין, קמפיינים מורמים ותרומות נאספות.
אז כמישהי שחוותה אובדן מהמחלה המזוויעה הזו, אני מוחה על העניין הזה, אבל בד בבד בהחלט נותנת תת כתף למאבק-כי כמו שאמרתי בראש הפוסט, המטרה, גם אם הפכה קצת למיוח"צנת עד לזרא, עדיין חשובה, מאד!!!


את ה-"PINK RIBBON", הוא אייקון הסרט הוורוד, הגתה בשנת 1992 אוולין לאודר, סגנית נשיא בכירה בתאגיד "אסתי לאודר". ברבות השנים הוא הפך לסמל הבלעדי שמזוהה עם המאבק בסרטן השד (בדומה לסרטי מודעות אחרים, כמו האדום שמסמל את המאבק במחלת האיידס ועוד...). בשנת 2000 יצאו אנשי התאגיד ביוזמה נוספת והגו מיצג אמנותי משהו שיאיר בוורוד, צבע המאבק, אתרים שונים וידועים ברחבי העולם, למען העלאת המודעות לנושא.
בתחילת חודש אוקטובר, חודש המודעות-הצטרפה גם ישראל לרשימת המדינות שהשתתפו במיצג הבינ"ל והאירה את יפו העתיקה בוורוד לטובת המאבק העולמי.

צובעים את יפו בוורוד...(צילום:"אלבטרוס")

חברות אחרות נוספות במשק מתגייסות גם הן, מדי שנה למאבק ומנפיקות ליינים שלמים וייחודיים לרגל החודש הזה. במרבית המקרים נתרמים חלק מהרווחים על המוצרים הללו לטובת המאבק.


וורוד מסביב לשעון: 1-3. קיטים מיוחדים לחודש המודעות של "אסתי לאודר" ו"קליניק"; 4. הגלוס של "איב סאן-לורן"; 5. הקיט של "בובי בראון"; 6. סט של "ELF"; 7. הלקים הוורודים של "OPI"

קמפיינים נוספים להעלאת המודעות הם זה שבפייסבוק, אשר מטריף גברים מסביב לגלובוס מזה כשלושה שבועות. הקמפיין הוויראלי הזה הוא למעשה המשך ישיר של זה משנה שעברה שהיה מוצלח במיוחד. נשים (ואך ורק נשים) התבקשו לרשום בשורת הסטטוס שלהם בכל יום במהלך החודש את צבע החזיה שהן לובשות. השנה-הקמפיין הפך לפרובוקטיבי יותר ובשורת הסטטוס ניתן למצוא תשובה על השאלה הבנאלית-היכן את אוהבת לשים את התיק שלך, מה שהעלה תגובות סקסואליות במיוחד כמו " אני אוהבת את זה על רצפת המטבח ברגע שבו אני נכנסת הביתה..." (תכלס, אני מעדיפה את זה בעמידה כנגד הקיר...אבל היי-כל אחד וטעמיו הוא...;-)).

ואם בפרובוקציות בנושא עסקינן-קבלו את הקמפיין המדהים הזה אשר פורסם באוסטרליה ע"י המאייר אנדי יאנג ובשיתוף עם צבעי הגוף של חברת האיפור "קריולן". התגובות, כאמור, לא אחרו להגיע. אישית אני חושבת שזו עבודה מדהימה ויצירתית שרואים שהושקעו בה הרבה משחקי כפל משמעות ומחשבה שיווקית. התוצאה, בהתאם-ייחודית!


אנדי יאנג ו"קריולן" לוקחים חלק במאבק...

גם הבלוגירספירה לוקחת חלק פעיל בקמפיין. בלוגים רבים שמסקרים ענייני יופי, טיפוח ואיפור סיקרו את הקמפיין בהרחבה, בעיקר לאור העובדה (הקצת בעייתית, אני מודה) שהסרטן הזה הוא סרטן "נשי" בהגדרה שלו. חברות המזוהות עם מוצרי צריכה נשיים, בכללם קוסמטיקה וכדו' זיהו את הפוטנציאל השיווקי וניצלו את המומנטום להנפיק מהדורות מוצרים מיוחדות למען הנושא. מי שלקחה את העניין ברצינות יתרה והקפידה להנפיק כמעט מיד יום פוסט חדש בנושא, במהלך כל החודש, היא הבלוגיסטית קורין מ"ריסים ורסיסים". בלוגיסטית נוספת, שבקשה לשים דגש דווקא על הצד הבעייתי שלו היא "Vanity girl" שיוצאת בפוסט הזה בקריאה מיליטנטית כנגד השת"פ היחצ"ני שנעשה ל"טובת" המטרה.


ועכשיו בכל זאת לכמה מילים עצבניות על הקמפיין הויראלי של פייסבוק שעורר סערה כל כך גדולה. את הדעה היבשה שלי אפשר לסכם בזה שהבוטום ליין הוא שכמו כל קמפיין פרסומי טוב, מבחינת תפוצה ואימפקט, הקמפיין הזה השיג את יעדו. כו-לם דיברו על זה, מי לטוב ומי לרע. כי בפרסום-כמו בפרסום, אין פרסומת רעה ואם מדברים עליך, כנראה שאתה קיים.
אפשר לדון לכאן ולכאן במשמעויות העמוקות של האם זה באמת עזר בפועל למטרה. אני גם לא אומרת שאני לא מסכימה לגמרי עם חלק מטיעוני מהמקטרגים. אבל אם יש משהו שהצליח להוציא אותי מדעתי בעניין היה אסופת הכתבות המיליטנטיות והמתחסדות ביותר שראיתי מזה שנים-שרובן ככולן, נכתבו ע"י גברים, כמו כאן, ובצורה בוטה הרבה יותר-גם כאן.
אצל הכותבים הללו, הצליח הקמפיין לעורר את שד השוביניזם מהזן המסוכן ביותר-השוביניזם המתייפיף במסווה של סו-קולד דאגה כנה לשלום המין "החלש". פתאום-הקונוטציות המיניות של הקמפיין היו "נורא בוטות" וכלל הנשים שלקחו חלק בעניין הפכו בהכרח לסוג של אווזות פותות שנגררות כמו עדר אחרי משהו מאד לא-פמיניסטי בעליל.
אז בשביל אסופת הניאנדרטלים מאחורי המקלדת שיוצאים להגנת שלומי כאשה בצקצוקי לשון מעושים, הייתי חייבת לומר כמה מילים:
תאמינו או לא, שימוש במיניות הוא לא בהכרח דבר רע, ובאורח פלא לנשים מותר להשתמש במיניות כדי להשיג מטרות, גם כאלה שאתם, הגברים, לא תמיד מורווחים ישירים מהן. זה עדיין לא עושה אותנו זונות, טיפשות וחסרות חוט שדרה או מחשבה עצמאית.
במקרה הזה, אני לגמרי מאמינה שהמטרה קידשה את האמצעים, גם אם זה נעשה על חשבונם של כמה חרמנים שהתבאסו על כך שהולכו שולל (כי תכלס, מכאן הרי נובעים העצבים...:-P). בסוף היום-כולנו יצורים מיניים, ואתם, כפי שהוכחתם בתצוגת התכלית המצויינת הזו-חושבים בדר"כ עם הזין. לכן הקמפיין הזה עבד כל כך טוב-כי כדי להשיג את תשומת ליבכם יש צורך בשימוש במיניות, או במשהו שעל פניו מתפרש כמיני. ולמה צריך לעודד מודעות אצל גברים לסרטן השד, שהוא, (כפי שכבר ציינתי) סרטן נשי בעיקרו? כדי שגם אתם תקחו חלק פעיל בעניין. כדי שתבינו שזה עלול לפגוע באמא שלכם, באחותכם, באשה שאתם חיים איתה ובכל אשה אחרת שקרובה לליבכם. שתסתכלו פעם אחת על שד של אשה בצורה אחרת ולא רק בתור כלי משחק (לא שיש בזה משהו רע....).

בקמפיין השנתי של PETA נגד שימוש בפרוות מצטלמות מדי שנה דוגמניות ערומות בתמונות שלא משאירות הרבה מקום לדמיון-לא שמעתי אף אחד ממצקצקי הלשון הגבריים עולה על בריקאדות בגללו בתואנת החפצה. מדי שנה נערכים עשרות ערבי התרמה וגאלות לצרכי צדקה וגיוס כספים למאבק במחלות חשוכות מרפא שבהם "מוכרים" נשיקות ודייטים לוהטים עם סלבריטיז (בהם גם גברים....) אם אני זוכרת נכון ג'ורג' קלוני "מוחפץ" בשמחה בארועים שכאלה כל שני וחמישי....למה אף אחד לא טוען שהוא מסרסר את עצמו ושזה בוטה מדי?! כי הוא גבר?! תסתכלו מסביבם על העולם הצרכני-אין פרסומת היום שלא משתמשת בסוג של מיניות כדי לעורר תשומת לב. אני ממש לא תומכת בעניין באופן גורף, אבל כשהביקורת היא חד צדדית והופכת לנס דגל סמי-מלחמת מינים מטופשת, זה מביא לי את הסעיף, ונשמע קצת כמו זעקת הקוזאק שנגזל.
מאסתי בוואנה-בי-פובליציסטים-העלאק-אינטלקטואליים שכותבים גבב של שטויות מלאות ארס על "היריה שלנו לעצמנו ברגל" תוך כדי חשיפת דעותיהם המשוערות (מלשון שיער) והחשוכות ברבים באיצטלת אלטרואיזם צרוף וגלגול עיניים מעושה. המאמרים שלכם נודפים בהפוך על הפוך ריח רע מאד של שנאת נשים מהסוג הבבוני והגרוע ביותר. אתם לא שונים בעיני מאלה שחושבים שנשים שלבושות באופן פרובוקטיבי מזמינות על עצמן אונס. אתם בורים, פרימיטיביים וגרוע מכך, באמת מאמינים בזה-מה שהופך את העניין הזה, יותר מהכל, למעציב!
הבדיחה היתה על חשבונכם, נתפסתם בקלקלתכם המזדקרת ובדרך, אולי, גם למדתם שיעור קטן. אז צאו לי מהכוס ולכו תתפטרנו על מישהי אחרת, שבאמת אוכלת את טיעוני הפוסט-פמיניזם המצוצים והמעושים שלכם!
לסיכום-אני מתה על זה בכל מקום אפשרי ובכל הזדמנות-על הספה, על שולחן האוכל, על הרצפה...אבל הכי-הכי, על הברכיים!
כיף זה?!?!


לאתר שלי:www.yaelmakeup.co.il
כתבו אלי:yaelmakeup09@gmail.com

milkysmile

Sunday, June 14, 2009

אמא שלי....







(או....למה תמיד שנורא-נורא טוב, הכי כואב בתוך הלב?)
"There's a feeling i get when i look to the west, And my spirit is crying for leaving..."

אתמול היה לי יום מופלא שכזה-באמת יום מוצלח; אחד מאלה שמסתיים עמוק אל תוך הלילה כשאתה כבר זוחל על ארבע מרוב עייפות, אבל גם מסופק...התחלתי בבוקר עם הפקת צילומי סטילס. משהו קטן וכיפי, עם צוות מדהים שכלל צלמת מקסימה ומוכשרת, סטייליסט חביב ומפרגן ודוגמנית מתוקה וחייכנית עד בלי די. לא משהו של מה בכך בעולם הזה-נתקלים בכל כך הרבה אנשים לא סימפטיים ואנטיפתיים שלעבוד עם קבוצה כל כך משובחת ומלאת אנרגיות כמו זו היה באמת כיף צרוף....נהניתי מכל שניה! אחרי זה רצתי לאפר בתצוגת אופנה, או יותר נכון מיצג אופנה במסגרת הלילה הלבן של חגיגות ה-100 לת"א. היה קשה, ארוך ומייגע-אבל בהחלט "פאן"...אנשים מצחיקים ואווירה כאוטית משהו של "מאחורי הקלעים" אבל הכי חשוב-עשיתי את הדבר שאני הכי אוהבת בעולם-לאפר...סיימתי את היום הארוך הזה בשעה אחת בלילה, אחרי כ-13 שעות עבודה רצופות. הייתי גמורה מעייפות-אבל נהניתי מכל שניה. כשנכנסתי לאוטו הייתי עדיין מחוייכת...


אז איך זה לעזאזל 10 דקות אחרי זה, כשברקע מתנגן "stairway to heaven" וסולו הגיטרה המפורסם של ג'ימי פייג' מיילל ברקע בקולי קולות אני מוצאת את עצמי מתייפחת בהיסטריה מעל ההגה????

איך לעזאזל תמיד כשנורא נורא טוב לי ודברים הולכים מצויין, איך לעזאזל דווקא אז החוסר שלך מפלח לי את התודעה כמו אגרוף מרושע באזור הסרעפת?! למה דווקא ברגעים הכי מאושרים שלי-את לא שם כדי לחלוק את זה איתי?! מי לעזאזל החליט שככה את צריכה ללכת קיבינימט? מי המניאק הזה?! יש לו איתי פאקינג חשבון, לבן-זונה!!!

"And it's whispered that soon, if we all call the tune, Then the piper will lead us to reason..."

את יודעת...שלשום ביקרתי את אבא עם אפרוחית. השעה כבר היתה שעת ערב והחלטתי לנצל את ההזדמנות ולקלח אותה אצלכם באמבטיה, כמו שהרבה פעמים אני עושה. שיחקנו במים, התנגבנו, התלבשנו וישבתי לסרק את השיער שלה...סרקתי לה אותו במסרק שלך כמו שאני תמיד עושה לפני שאני מייבשת לה אותו. ...ופתאום-לרגע אחד מטלטל, יכולתי להריח את הריח של השיער שלך ממנו...
הרכנתי את הראש לעבר השיער הרטוב של אפרוחית והריח הזה היכה בי שוב-הריח החפוף הזה שתמיד היה לך בשיער. וככה, בשניה אחת-חזר הכאב המפלח הזה של הגעגוע שתמיד כשנדמה לי שהוא קהה קצת-הוא חוזר להכות שוב במלוא העוצמה כאילו לא עברו מאז שנה וחצי...והכאב תמיד מפלח את הבטן באזור הסרעפת, כמו מכת אגרוף מהסוג שגורם לנשימה שלך להעצר לרגע, ולראש להיות סחרחר ולבחילה המרושעת ההיא להסתנן לך לקרביים, והדמעות מציפות את העיניים כמו אז-והראיה מתערפלת, והגוש ההוא חונק את הגרון...ולשניה אחת, בתוך כל הסחרור הזה, אפרוחית הופכת להיות את ואני יכולה שוב לחבק אותך, ולהריח את הריח הזה מהשיער שלה...אבל רק לשבריר שניה...כי אז התודעה המרושעת שוב לוקחת פיקוד...היא לא את. את כבר לא כאן מזמן....

"Yes, there are two paths you can go by, But in the long run-There's still time to change the road you're on..."

את לא כאן לחלוק איתי את הרגעים הקטנים האלו של הג'יבריש הבלתי פוסק שאפרוחית התחילה לייצר, ואת כבר לא כאן לראות את הצעדים הראשונים שלה-מתנדנדת כמו ברווז שיכור כשצהלות שמחה מצווחות מגרונה.."תראי סבתא-אני הולכת..."..ואת לא כאן להיות גאה בכל ההשגים המקצועיים החדשים שלי שלעולם לא תזכי עוד לראות, ואת לא כאן בבקרים כשבאופן אינסטינקטיבי אני שולחת יד לטלפון כדי לספר לך על איזה פרוייקט חדש ומגניב שקיבלתי, או על מחמאה מטורפת שזכיתי לה, או על צילום יפהפה שהייתי שותפה לו...ואת לא כאן גם סתם כדי לחלוק איתי יום מחורבן שעובר עליי...אבל הכי-הכי את לא כאן, דווקא בימים כמו אתמול-כשהכל מתנהל על מי מישרין ואני מתמלאת גאווה בעצמי-דווקא אז את לא כאן...וזה כל כך כואב....

"Your head is humming and it wont go in case you dont know, The piper's calling you to join him..."

ובאותם רגעים פשוט מתחשק לי להמשיך ולנסוע עוד, ועוד ועוד...ולבכות עד בלי די...עד שכבר לא תשאר לי טיפת כוח בגוף...ואז לישון ולישון ולישון עד אין קץ...מבלי לחלום....

"And as we wind on down the road, Our shadows taller than our souls..."

ואז אני חוזרת הביתה-מותשת, סחוטה, עייפה ועצובה-עם שאריות קלושות של זכרונות היום הנפלא הזה שהיה לי...ואני יושבת מבולבלת מול המסך...אני חייבת לכתוב לך....לכתוב את כל מה שכתבתי עכשיו...אבל אני פשוט לא יכולה...והמילים מתמסמסות בתוך הראש...והכאב שוב נמוג לו לתוך החשכה...כמו שד מהאופל הוא חוזר בחזרה למאורה שלו-שם ישב בשקט עד לפעם הבאה שבה ירים את ראשו החמצמץ...ויזכיר לי טוב-טוב...מה מציאות ומה חלום...

אמא, את כל כך חסרה לי!

לא מוותרת...
יעל

"To be a rock, And not to roll..."