"עין אחת צוכה, ועין אחת בוחקת"

(או...מה בין ליצנים עצובים לצילומי אופנה...)

מאז ומתמיד נמשכתי לדמויות הקרקס...אהבתי במיוחד את ציורי ה"תקופה הוורודה" הקסומים של פיקאסו. משהו במלנכוליות של האנשים ובאווירה הכללית שהביע ניגוד גדול כל כך להוויה שלהם קסם לי (תמונה 1-"Family of Saltimbanques", 1905)...כן, כן, אני יודעת-תמיד אפשר לעשות "שוברט גשטלט" בגרוש ולהתחיל לפתח את התיאוריה הכל כך ברורה מאליה, שיש כאן השלכה אישית שלי בין האני החיצוני שלי (מי שמכיר אותי באופן מאד שטחי יודע שאני כמעט תמיד מחייכת) לבין האישיות הדכאונית והעצובה ששוכנת לה עמוק בפנים...על הדיסוננס האישיותי הזה שגורם לי לעיתים לפרצי יצירתיות ועוד כהנא וכהנא בלה, בלה, בלה, בלה, בלה...

אבל לא באתי היום לשכב על ספת הפסיכולוג...

נחזור לענייננו: הדמויות הללו הלכו עלי קסם מאז שאני זוכרת את עצמי. יש משהו מאד אפל וקשה יום בדמויות הטרפזנים, הלוליינים, נערות הגומי ובעיקר הליצנים...אוווווווווווווווווווווווווווווווווו...הליצנים....וסוג של ווידוי, שהוא כשלעצמו מוזר-אני מתחברת רק לסוג אחד של ליצנים, הסוג העצוב. זוכרים את "פיירו" הטראשי ומזיל הדמעה שאספנו בתור ילדות על ניירות המכתבים?...אז כזה..(או לחילופין, אם תרצו, הוורסיה האשכנזית לתמונת הגובלן של ה"ילד הבוכה"); הסוג השני, הגרוטסקי עם החיוך המעוות והאף, קצת מפחיד אותי... (מי ראה את "It" של סטיבן קינג?....בעעעע....)

ליצנים בוכים, ליצנים עצובים, ליצנים מזילי דמעה, ליצנים עם נטיות אובדניות....את כולם-כולם אני אוהבת. אתם חייבים להודות שיש משהו מאד שיקי באג'נדה של ה"מיוסרות" הזו. ומסתבר שלא רק אני חושבת ככה, בשנים האחרונות אנחנו נתקלים ביותר ויותר הפקות אופנה תחת הנושא-"ליצנים".

מי שהגדיל לעשות ומשחרר באופן קבוע בשלוש השנים האחרונות הפקות מצויינות בנושא, הוא הצוות המופלא של ה"ווג" האיטלקי (HELL, הם עושים הפקות מצויינות, נקודה!). חברת האפנה "MIU-MIU" ששייכת לבית האופנה "PRADA" (שאני כל-כך אוהבת...) השכילו להשיק באביב שעבר קולקציה משובחת במיוחד בהשראת הליצן "ארלקינו" (תמונה 2). מעבר לבגדים, הושק גם ליין אביזרים היסטרי-שתיק ה"דגל" שלו, בדוגמאת מעוייני העור הפך בין לילה למודל לחיקוי בין יצרני כל חברות ה-"street wear" המסחריות (תמונה 3).

את החגיגה הססגונית והמופלאה המשיך לאחרונה גם המעצב ההודי מאניש ארורה, שהתפרסם בזכות עיצובי הקליידסקופ המרהיבים שלו. הוא משחרר לאויר העולם לקראת אביב/קיץ 2009 קולקציה צבעונית ומופלאה כתמיד בנושא דמויות הקרקס(תמונה 4). אל העיצובים העליזים חובר שוב (לאחר שיתוף פעולה ארוך שנים) מאפר העל "קאבוקי" אשר עיצב לארורה איפורי פנים מרשימים לא פחות, כמו שרק הוא יודע (תמונה 5)...מעלף-לא?! הייתי מוכנה להיות סברובסקי קטן על פניה של אחת מהדוגמניות ולו רק כדי להיות בתצוגה...

בקיצור ולעניין, לפני כשנה החלטתי שגם אני, הפישרית הקטנה מהלבנט רוצה לעשות הפקת ליצנים. מה זה רוצה....מריירת על העניין כבר הרבה-הרבה זמן. לצערי בשוק המסחרי של הפקות האופנה בארץ, הנישה של הפקות תיאטרליות עדיין קטנטונת מאד ושמורה למתי מעט. ובנוסף, אין מה לעשות, צריך לומר את האמת בפה מלא-ציבור הצרכניות הישראליות שמרן! שמרן בביגוד, שמרן באופנה, שמרן מאד ברוטינת האיפור שלו, ובמיוחד במיוחד-שמרן בנוגע לפתיחות שלו לגבי הפקות אופנה שהן קצת יותר מעוד פרצוף של בחורה יפה עם בגדים...

אני אמנם חייבת לציין לטובה דור חדש ובועט של מעצבים/מאפרים/צלמים/סטייליסטים שבהחלט מרים פה הפקות מדהימות ויוצאות דופן עם ניחוח של חו"ל, אבל בהחלט יש עוד לאן לשאוף-והדרך כנראה ארוכה מאד. את מה שהעיתונות הכתובה באיטליה, כדוגמת העיתון "Numero" והווג האיטלקי הספיקו כבר לשכוח בשלהי שנות התשעים, אנחנו עוד לא למדנו. בסופו של היום, השיקול של המסחריות, במיוחד בתקופה כלכלית קשה כמו היום-מכריע את הכף לטובת הפקות שמרבית קהל הקוראות-ידע ל"אכול"...

אי לכך ובהתאם לזאת החלטתי לעשות מעשה ולהפיק בעצמי הפקה עצמאית שאינה תלויה בעורך בעל שיקולים זרים. משהו שיעשה לי טוב על הנשמה וייתן הרבה צבע לתיק העבודות שלי.

אז איך בעצם מתחילים לגלגל עניינים?

כמו בהרבה דברים בשוק רחב הידיים שנקרא "אופנה", כל דבר מתחיל מרעיון קטן. רעיון, אימג' או איזה משהו שמדליק את היוצר-הרעיון הזה נקרא "קונספט". לאט לאט מתחילים לגבש את הקונספט (במקרה שלי-ליצנים עצובים...DUH...). אפשר לשאוב השראה לקונספט מכל מיני מקורות-אפשר מצילומים, מבגדים, מצבעים, מתמונות של טבע, אפשר לחפש בעיתונות כתובה, במקורות בתקשורת אלקטרונית ובעצם בכל מקום שנותן ביטוי (לאו דווקא פיזי) להשראה. כל גיבוש של קונספט מורכב מאינספור מרכיבים שכאלו שביחד יוצרים מכלול של אימג'ים ורעיונות. הרעיונות הללו נקראים גם "רפרנסים" (=מראי מקום כמו לדוגמא בתמונה שש, מתוך הפקה ב"ווג"אינדיה;מקור ג'ד רוט). עכשיו כשיש פחות או יותר רעיון והשראה ברי הבנה-בונים צוות קריאטיבי. בהפקות סטילס הצוות הזה כמעט תמיד כולל בתוכו-צלם, סטייליסט, מעצב שיער ומאפר.

לפני יום ההפקה עצמו יושבים כל אנשי הצוות הקריאייטיבי ל"פגישת קונספט"-מטרת הפגישה היא סוג של תיאום עמדות בין כל הנפשות היוצרות. (ויסלחו לי כאן אגב, כל החבר'ה מהתחום שבוודאי מצקצקים כרגע בלשונם על האידאליזציה; בארצנו הקנטונת פגישות הקונספט הן נדירות למדי ובד"כ מאפיינות הפקות גדולות שמושקע בהן כסף רב. במרבית הפקות הסטילס דלות התקציב המינוח הזה מתומצת לכמה דקות לפני הצילום במקרה הרע-מה שמצריך את אנשי הצוות להגיע מצויידים היטב "על כל צרה שלא תבוא",או מקסימום שליחת הרפרנסים במייל לחברי הצוות, במקרה הטוב). הצלם נותן את משנתו, הסטייליסט מנסה לתאר את הלך הרוח שעומד מאחורי ההפקה והמאפר ומעצב השיער צריכים לדעת לתת אינטרפטציה עדכנית לכל מכלול הרעיונות שהוצג לפניהם.

כך ישבנו לנו אנוכי וחברי הצוות שבחרתי לעבוד איתם ודנו בצילומים העתידיים-איזה דוגמניות כדאי לבחור, מה לעשות להן בשיער, כיצד לאבזר אותן ברוח ההשראה וכו', וכו'...עברנו על צילומים שונים, בחנו השראות שונות והגענו לגיבוש רעיון משותף.

בצילומים כדוגמת הסט המדובר, אני מאד אוהבת לעשות לעצמי סוג של הכנה לפני כן. אני נוהגת להכין סוג של סקיצה מצויירת שנקראת "פייס-צ'ארט"-עליה אני "בונה" את האימג' אותו אני מעוניינת ליצור. את הקרדיט בנושא אני חייבת לחברת "מאק" שבה עבדתי כארבע שנים. "מאק" עובדים כך בכל העולם, החל מתצוגות בהן הם מאפרים וכלה בהפקות מצולמות. כשיש צוות שלם של מאפרים והשאיפה היא שכולם יצרו את אותו מראה כדי לקבל אחידות, השימוש בפייס-צ'ארט הוא השיטה האולטימטיבית להבהרת ה"לוק" מבלי לדבר יותר מדי-מחד ישנו האימג' המצוייר, ומאידך ישנם גם פירוט המוצרים שבהם השתמשו כדי ליצור אותו. שיטת עבודה גאונית וקלה ליישום, אין ספק...

מכיוון שאצלי כאמור, ההפקה היתה יוזמה שלי, הפייסצ'ארטים שלי (תמונה 7) היוו סוג של מנחה מקום כשבפועל חלו שינויים קטנים אותם שיניתי ככל שהעבודה התקדמה.

ליום הצילומים הגעתי עם הפייסצ'רטים שלי-הם היו מונחים לפניי, ועל פיהם הוצאתי את כל החומרים להם הייתי זקוקה. מעצב השיער ואני עבדנו כתף אל כתף בחדר ההלבשה: הוא עושה שיער לדוגמנית אחת ואני מאפרת את השניה ולהיפך. כשהראשונה היתה מוכנה, העלינו אותה אל הסט. קצת טאץ' אפים אחרונים, נגיעה קטנה של איבזור ויאללה....הצלם מתחיל להקליק....

התוצאות כאן לפניכם בתמונות 8-11. שתי אינטרפטציות שונות אחת מן השניה ללוק הליצנים האהוב עלי כל כך....

עסקו וטרחו במלאכה:

צלם-דורון שטיין

דוגמניות-סשה טפטיקוב ל"יולי" וקטיה גור

סטיילינג+עיצוב שיער-בן רביבו

איפור-אנוכי....

עכשיו מדגדג לי שוב באצבעות.....הממממ....מי רוצה לחבור אליי להפקה בהשראת "המנסרים מטקסס"?!?!?!