Coz I'm worth it!!!

(או...תגידי, למה את לוקחת @#$%& ש"ח על איפור?!)

"זה המון כסף לא? מה יש לקחת כל כך הרבה כסף על איפור כלה?....באים, מקשקשים קצת עם המברשות וזהו, מה לא?!..."
אז זהו...שלא!
הפוסט הזה נכתב למפרע, כדי שאוכל לשלוח אותו לכל הכלות העתידיות שלי, במקום לנסות ולשכלת להן לשווא (מהמילה "שכלתנות"-המצאתי שורש ריבועי מורכב חדש!:-D) מה ההגיון שעומד מאחורי התמחור. למען תדע כל כלה עבריה כי בכל מאפרת אפרורית מן הישוב טמונים בפוטנציה אינספור אנשי מקצוע. ובעצם, כשהיא שוכרת שירותי איפור, היא שוכרת למעשה קאסט שלם! קבלו:

הפסיכולוגית

ביום הארוע, וגם לפניו-עוד באיפור הנסיון, על המאפרת לגייס את כל תעצומות הנפש ומשאבי הפסיכולוגיה שהשכילה לרכוש ברבות השנים עם קהל לקוחותיה. החל משיחות נפש עמוקות על גווני צלליות וכלה בהתחבטות מהותית בשאלה "האם באמת השפתון הוורוד יהיה לי יפה, או שמא נוותר עליו?!". מניגוב דמעות שליש כשהכלה מייבבת על חמותה לעתיד, החברה הטובה שהבריזה לחו"ל בדיוק ביום החתונה ומעצבת השמלות האנטיפתית ועד לפתרון סוגיות ומחלוקות בינה לבין בן זוגה בענייני החתונה (צבע המפות, עיצוב החופה ושיר הסלואו המסורתי).
תעיד על כך נ'-חברתי הדיווה שביום חתונתה, מיד עם תום תהליך האיפור המוקפד ובעודני חונטת אותה אל תוככי המחוך (ראו סעיף 2), שניות לפני שיצאנו לכיוון מקום האירוע-פרצה ביבבות קורעות לב על כמה שהיא נראית נורא, שהשמלה איומה עליה, שהיא מאחרת לחתונתה שלה עצמה (!) ושהכל "ממש-ממש לא כמו שהיא תכננה!!!".
בזינוק אתלטי מרשים ומלא פאתוס זרקה הצלמת שליוותה אותנו את ה"קנון" המופלאה שלה על מיטת חדר המלון ואצה רצה להביא לי צמרונים-בטרם יהפוך איפור העיניים המושקע לעיסה דביקה, בעוד אני מחבקת את נ' וסימולטנית לוחשת לאוזנה מילות ניחומים אוהבות (קיבינימט-כל מה שעניין אותי אז היה שהריסים המלאכותיים לא יעופו!!!).

המלבישה והסטייליסטית (להלן, סעיף 2)

גם אחרי שהמאפרת מסיימת את מלאכת האיפור עליה להשאר בסביבה-כי תמיד צריכים יד נוספת שתעזור במלאכת ההלבשה הסבוכה, במיוחד כשמדובר בשמלות מחוך הנפוצות משום מה במחוזותינו. מזלי שלי "שפר" עלי במיוחד שכן אני, כפי שחפרתי פה אינספור פעמים, בוגרת "שנקר" (שהלוא רק לשם כך למדתי 4 שנים במוסד אקדמאי מוערך...). אם כן-במרבית המקרים אני מוצאת את עצמי רוכסת את המחוך האימתני בעודי מפזרת פקודות נמרצות למלוות המקרקרות מסביב בהתרגשות: "תחזיקי פה...", "לא לשחרר..", "תלחצי...", "שימי פה אצבע....", "להדק...", "את נושמת?...בטוח?!".
נ' כאמור, היתה ועודנה בחורה לא קטנה עם מרפסת מפוארת למדי, ותהליך רכיסת המחוך שלה הופסק 3 פעמים ברציפות בעקבות חרחורי חנק קשים מצידה (מה לעשות, כשסוגרים מחוך בידיים לא מיומנות, ה"בזנוקים" עלולים להגיע למקומות חריגים במיוחד- במקרה של נ', שני "חבריה" איימו לחנוק אותה למוות בעודם חוסמים את זרימת האויר התקינה לפיה). מכאן ועד להתפרצות הבכי האומללה-המרחק היה, כאמור, קצר למדי...תנוח דעתכם, היום אני מומחית למחוכים מכל סוג ומין!

פעם מאפרת-תמיד מלבישה:אמתכם הנרצעת מאפרת את נ' וגם רוכסת את מחוך האימים; בתמונה למטה, עוזרת לכלה נוספת עם ההינומה...


המכונאית (סעיף 2/קטן)-לאחר תהליך החניטה במחוך, צריכה המאפרת להבין גם מעט מרזי מינוחי מכונאות הרכב:
*"כיוון פרונט"=לשלוח יד אל החזה ולסדר את ה"תאומות" כדי שלא יפזלו אחת למטה ואחת למעלה...
*בדיקת "שמן-מים"=סידור תחתית השמלה המלווה בשליחת ידיים מביכה משהו אל חלקיה המוצנעים יותר של הכלה ומשיכת השמלה-מקדימה ומאחור
*ולבסוף, "הרצה"="תסתכלי אלי....תעמדי זקוף....תלכי כמה צעדים! את יכולה לשבת?....תסתובבי....סבבה!".
תהליך ההלבשה אמנם הסתיים, אך לא תהליך האבזור וההנעלה. פה נעשה מצד המאפרת והכלה לעתיד סיעור מוחות קדחתני ביותר לגבי השאלה הרת הגורל האם עגילי הפנינה העתיקים מתאימים יותר ללוק הכולל, או שמא תבחר דווקא בשרשרת הוינטאג' שנרכשה במיוחד בפריז ומתאימה לחרוזים שמתאימים לשל שמתאים להינומה שמתאימה לאבזם הסנדל...מיותר לציין שגם את הסנדלים תנעיל המאפרת לכלה, כי מה לעשות-עם מחוך אי אפשר בדיוק להתכופף ובטח שלא לנעול נעליים!

התופרת

(שזה בעצם המשך ישיר לסעיף הקודם)
מנוי וברור לכולם שתוך כדי תהליך ההלבשה, נאלצת המאפרת גם להשתמש מדי פעם בכישורי בתיה עוזיאלי המופלאים שלה ע"מ לחזק חוט סורר בהינומה, להשחיל מחדש במיומנות-וונדר-וומאנית חרוז קריסטל יקר ערך שנפל מהמחוך, או לתפור את אותו קרס מחורבן שהתעקש לקרוס (האם מכאן בא שמו?) עם סגירת רוכסן השמלה תחת משקל ה"בלקונט" של הכלה התורנית והנרגשת (למה במדידות זה לא קורה לעזאזל?!).


ליצן החצר

המאפרת תמיד, אבל ת-מ-י-ד צריכה להיות מצויידת לא רק בחיוך רחב מאוזן לאוזן אלא גם בצרור בדיחות והגיגים מטופשים במיוחד המותאמים ליום האירוע ואשר ינעימו את זמן הכלה ומלוותיה לאורך כל שעות אחר הצהריים המתוחות (את אף אחד לא באמת מעניין שדווקא באותו היום האוטו לא הניע לך/"קיבלת"/התקשר אליך מנהל הבנק/השכן מלמטה השאיר מכתב לך מאיים בגלל הכלב/הכלה משבוע הבא התקשרה בפעם המיליון לוודא שאת אכן זוכרת אותה).
לא זו בלבד שאת נאלצת לשעשע את הכלה וחבורתה-בין לבין תצטרכי גם לטפוח באמפתיה על כתפה של אם הכלה הבוכיה, להושיט לה קלינקס, לשחרר איזו אנקדוטה משעשעת על אם כלה מטורפת במיוחד שנתקלת בה בעברך (ותמיד יש אחת כזו....), וכמובן לעשות ברגש רב "קולולו" אשכנזי משהו בעת המפגש המרגש בין הכלה הסמוקה לבח"לה המבולבל מההמולה שבחדר.

נערת המים

בין איפור הכלה לזה של מלוותיה, אמה, אחיותיה, גיסתה וחמותה לעתיד, מן הראוי שהמאפרת גם תזמזם כדבורה עמלנית בינות הנוכחים-תציע לכולם לשתות, תפציר בכלה להכניס גם משהו קטן לפה (לפני האיפור כמובן) כי "את תראי שבאירוע לא תאכלי כלום מההתרגשות....שלא תתייבשי!" ותכין קפה לצלם הוידיאו שהגיע ובינתיים נח בסבבה שלו על הספה ומזפזפ בינות ערוצי הטלויזיה עד לצילום הטאץ'-אפים האחרונים.

אשת הפרופס

כדאי מאד, לטובתה של המאפרת-שתיק האיפור שלה תמיד יהיה מתוקתק, נקי ומסודר למשעי, שכן עליו לשמש כפרופס נייד וזמין בכל עת האיפור ובזמן שצלמי הסטילס עומלים רבות על בימוי הסצנות ה"ספונטניות". אז מה אם את צריכה בדיוק באותו הרגע את הברונזר של "מאק" או את המייקאפ של "אסתי לאודר", את לא רואה שהם כרגע מככבים בסצינת ה"מקדימים" החזקה ביותר של ההכנות?! באמת! מאד חסר התחשבות מצידך!!! רק על עצמך את חושבת! ועכשיו, אם לא אכפת לך לזוז קצת ממזוודת האיפור, את מטילה צל בעייתי על סינר המברשות הפוטוגני שלך שזרוק ב"אקראיות" על מסעד הכורסא במנח אומנותי משהו....קישתא!

נכון שזה נורא ספונטני ומיוחדג'?-כמה מהמזוודות שלי לאורך השנים בעיני הצלמים...


השחקנית

(שוב, מתבקש-המשך ישיר של הסעיף הקודם...)
המאפרת צריכה להיות זמינה בכל רגע ורגע משלבי האיפור להשתתף בסצינות המצולמות של "מאחורי הקלעים". תירוצים עלובים כמו "יש לי Bad hair day...", "אני נפוחה מהמחזור" או "אל תצלמו אותי מהפרופיל הימני..." בטלים בשישים לנוכח המטרה הנעלה של הנצחת דמותך בצילומי ההכנות של החתן והכלה לדראון עולם. לא עשית שורש? בעיה שלך מותק!!! לנצח תופיעי באלבום החתונה שלהם כמאפרת השחורדינית שהגיעה לאפר בלי לקבוע תור למספרה קודם לכן.
בפעמים אחרות-יאחרו הצלמים להגיע לזירת הארוע, ויואילו בטובם להכנס בקול תרועה רמה לאחר שמלאכת האיפור הסתיימה ואת ארזת כבר את המזוודה. אז תתבקשי כלאחר כבוד לפתוח שוב את הדברים, לפרוש אותם יפה ולביים סצינות של "כאילו"....הנה פה, את מפדרת קלות את אפה של הכלה, שם, את מניחה בביטחון מסקרה להדגשת הריסים, וכאן-ממש כאן, הונצחת בתמונה מרגשת במיוחד באותה השניה שבה שירטטת את השפתיים והכנת אותן למריחת הגלוס. אכן, רגעים קסומים וספונטניים לחלוטין! אל תשכחי לחייך, אה?

הדיפלומטית

אחת מהתכונות החשובות, אם לא החשובה מכולן שכל מאפרת מתחילה צריכה להשכיל ולהפנים, ויפה שעה אחת קודם. לא משנה עד כמה הסיטואציה מגוחכת/פתטית/מצחיקה/הזויה, עליה להיות דיפלומטית כמו חניכה מצטיינת בקורס צוערים של משרד החוץ:
-אסור בתכלית האיסור לקחת חלק ברכילות העסיסית על הדודה ז'ניה, שהחליטה בשיא חוצפתה לבוא עם שמלה לבנה (שומו שמיים!) לחופה.
-לא מקללים בקולי קולות את עבודתו של מעצב השיער-גם אם זה ברח כל עוד נפשו בו והותיר אותך המומה עם שארית ספריי אומללה ותסרוקת שמטה לנפול בשל הלחות העזה.
-לא מותחים בשום צורה ודרך ביקורת על השמלה של הכלה משתי סיבות עיקריות:1. זה חסר טעם, כאילו, "הלו, זה מה יש!".... 2. זה אוטומטית יביא את הכלה לידי בכי, יפגע בשלמות האיפור, יכניס את כולם לכוננות ספיגה ויציג אותך כחסרת טאקט! בקיצור, חזרנו לסעיף 1-חסר טעם!
-לא רבים עם הדודה השניה של הכלה על כך שמלאכת האיפור התעכבה זמן רב מדי ובשל כך היא לא הספיקה לפזר את עלי כותרת הורדים שתכננה לפזר על השביל לפני בוא החתן.
-לא נעלבים מההערות העוקצניות של החתן כשהוא רואה את אשתו לעתיד מוכנה ומפורכסת עבורו ושואל אותה האם זו באמת היא ולמה לעזאזל היא נראית כאילו יש לה "פנסים" בעין!
-ויותר מהכל, מבליגים, סותמים את הפה, בולעים את הצפרדע ולפעמים, לפעמים אפילו ממש נהנים מכל הסמטוכה הרעשנית!

אז יקירי האהובים, אם אתם שניה לפני החתונה, שקועים בתוך קלחת ההכנות הקדחתניות, ושואלים את עצמם היכן לקצץ בעלויות-מאפרת זה לא המקום הראשון שבו הייתי בוחרת, תראו על כמה אנשים אתם מוותרים בהינף יד שכזה...לא חבל?!

לאתר שלי:www.yaelmakeup.co.il
כתבו אלי:yaelmakeup09@gmail.com

שחור...אני אלבש שחור ודי...

"נו...מה????" היא מסתכלת עלי במבט מזרה אימה כמו שרק הדיווה יכולה..."את כזו נקניקיה-אל תגידי לי שאת לא באה..."
"מה באה? מה באה קיבינימט...מה בדיוק יש לי לחפש שם?...לא, באמת?!" אני עונה לה בחוסר סבלנות..

"את יודעת, זה לא שזו היתה תקופת ה-היילייט בחיי" אני ממשיכה לקטר..."גם אם היה היום מלאך קטן בא אלי ושואל אותי לאיזו תקופה בחיים הייתי מוכנה לחזור-זו בערך היתה האחרונה שברשימה שלי, תסלחי לי...כן..."
אני מסתכלת עליה קצת בהלם...הבנות שלנו משחקות על הרצפה ואני שרועה על הספה המרווחת שלה בסלון, כמו תמיד כשאנחנו נפגשות אצלה. אני מתרוממת, מותחת את הרגליים בעצבים והולכת לעשות לי עוד קפה. בחיי, מאז שקיבלנו את המייל הזה על פגישת המחזור-נ' קודחת לי במוח כמו שרק היא יודעת, והבחורה היא סוג של בולדוזר כשהיא רוצה לקדוח. אני גם תוהה מה בדיוק עומד מאחורי הששון הבלתי ברור הזה שלה לפגוש את כולם. אל תבינו אותי לא נכון-אין לי בעיה עם אף אחד מהשכבה, פשוט מי שחשוב היה לי לשמור איתו על קשר, שמרתי ומי שלא...וואלה-קצת מביך לא? אני פוסחת על שני הסעיפים...רבאק, אמנם עברו מאז 20 שנה (פאק!!!), אבל באמת שהתיכון לא היה תקופה מופלאה שכזו, ומפגש עם האנשים מאז קצת יעשה לי דז'ה-וו שאני לא בטוחה שאני מוכנה אליו. נכון, לא סבלתי ממש אבל גם לא נהניתי בדיוק.
בינינו, מי באמת נהנה בתיכון? איך אפשר להנות ממשהו בגיל ההתבגרות? אני עובדת היום עם כל כך הרבה דוגמניות יפהפיות בגיל הזה ורואה את חוסר הבטחון שלהן. זה לא כי הן דוגמניות...זה כי הן טינאייג'ריות קלולסיות שכאלו, ובתור טינאייג'ר אתה שונא את כל העולם-את ההורים, את המורים, ויותר מהכל-את הפרצוף הסמי מחוצ'קן שניבט אליך מן המראה. אין מנצחים בגיל הזה-יש רק כאלה שיודעים לשחק אותה טוב יותר כדי שלא יראו...זה מזכיר לי שלפני כשבע שנים כשעבדתי בחנות נחשבת לבגדי מעצבים (כזו שכל הבנות ה"כוסיות" של התיכון באזור היו באות לקנות בה שמלות ל"נשף"...) נכחתי בתצוגת תכלית מדהימה לעניין. לחנות נכנסו שתי נערות ואמא כדי לחפש שמלות לנשף...

"שיו שני..." פלטה בעגה "צפונית" עצבנית המצודדת שבשתיים כשיצאה מתא ההלבשה "תראי איזה תחת ע-נ-ק השמלה הזו עושה לי...."...

לשווא חיפשתי על מה היא מדברת..."על איזה תחת לעזאזל את מדברת?" פניתי אליה בשוק....

"הנה-זההה!!!" אמרה בעצבים ותפסה משני צידי הישבן הבלתי נראה שלה..."אני כל-כך הולכת לא לאכול כלום עד הנשף..."

...הסתכלתי בחוסר אונים על אמא שלה, אמא שלה הסתכלה עליה, ושתינו בהינו בה יוצאת בסערה מן החנות בעיניים דומעות...

"עזבי" אמרה האמא, "אני אפילו לא מנסה לשכנע. היא גם ככה חושבת שאני לא מבינה כלום..."...

אז למה לי לעזאזל לחזור ל"שם" בכלל, אני חושבת לעצמי....למה להעיר שדים ממרבצם?
"עזבי אותי-באמא'שלך.... אני מספיק שלמה עם עצמי ועם מי שאני היום. לא צריכה וולידיישן מאף אחד על ההשגים שהשגתי בחיים שלי...עברתי את הגיל" אני אומרת בהחלטיות כשאני מדמיינת לי בראש סצינות מסרטים אמריקאיים על כל מיני פגישות מחזור והדברים ההזויים שהן גורמות לאנשים לעשות...
איך קראו לסרט ההזוי ההוא עם הפסיכית מ"חברים" והשניה, שמאז שזכתה באוסקר הפכה להיות שחקנית בסרטי טראש?...נו הסרט הזה בו הן ממציאות על עצמן כל מיני תארים והישגים מצוצים מן האצבע...ככה בערך תיארתי לעצמי את הפגישה הזו פלאס קערת הפונץ' האיומה על השולחן...
"וחוץ מזה" אני מטילה את פצצת המימן הענקית שבראשי "אין לי מה ללבוש...."
דממה מבשרת רעות משתררת בחדר...
"תגידי לי" היא נובחת עלי, "את לא מתביישת????? לך אין מה ללבוש? בין כל בגדי המעצבים ונעלי הפראדה ו"מיאו-מיאו", או איך שלא תקראי להן שאת שופכת עליהן הון כל שני וחמישי, אין לך ולו פריט אחד לרפואה? את באמת לא מתביישת הא? אני מאז הלידה לפני שנה וחצי לא קניתי בגדים....אז את מדברת איתי על זה שלך אין מה ללבוש!?"
אני מביטה בה בחזרה-טוב נו...היא צודקת..., זה הרי לא שבאמת אין לי מה ללבוש. אני פשוט לא כל כך רוצה ללכת...הבגדים זה רק תרוץ ועוד מהסוג המופרך ביותר...
אני חייבת להתוודות שככל שהודעות המייל על פגישת המחזור הממשמשת הלכו והתרבו-כך גם התנפח לו הצד הציני שלי והרים בגאווה את ראשו המרושע...(זה בדיוק הצד שהוליד את הפוסט המושחז על בגדי שנות השמונים המזוויעות). אך ככל שעבר הזמן והתמונות נאספו ונערמו לאט לאט ב"דף הבית" של פייסבוק, התחלף הצד הזה בסוג של...אהמ....אויה...נוסטלגיה קלה. כן, לא רק אני נראיתי מגוחך עם תספורת הפארה פוסט (עליה השלום...) ההזויה. כולנו נראינו ככה, עם הבגדים המצחיקים, והתספורות האיומות והנעליים המזוויעות...וככל שדיפדפתי בתמונות ככה פחות הסתכלתי על הבגדים והתחלתי להביט יותר באנשים. פתאום-גם בתמונות של כיתה י"ב מצאתי אצל כולנו את ה"עגלוליות" הבייבי-פייסית הזו שאופיינית לאנשים צעירים, שהפנים שלהם עדיין לא התעצבו לגמרי. כולנו היינו גורים קטנים...גורי אדם...עם אגו של אריות...כמה מצחיק:-P

ופתאום היה הרבה יותר קל להסתכל בסלחנות על כולם. גם על אלו שמעולם לא היו חברים שלנו, אלו שמעולם לא החליפו איתנו מילה, אלו שהיו שייכים לקליקות אחרות: היו ה"צופיפניקים" והיו החברה שהופיעו בכל הצגות ביה"ס, והיו הכוסיות של השכבה, והיו החרשנים. כל כך הרבה פרצופים ושמות וגיל התבגרות אחד שעבר, מסתבר, על כ-ו-ל-ם.........

וככה, מדי פעם בפעם, כשהגיע עדכון מייל חדש-התחלתי לשחק ברעיון של ללכת..."מה איכפת לי-יהיה נחמד"

שיכנעתי את עצמי..."אפגוש אנשים שבאמת לא ראיתי מלא זמן-קצת מוזיקה, קצת ריכולים, קצת שתיה...מה רע?!"...

נ' כבר נכנסה להילוך רביעי-אחרי מסע הקניות המופלא שלנו בת"א וכשבוע לפני הפגישה, היא מודיעה לי שהיא גם תצטרף לשיר בהופעה. "זהו" אני מהרהרת בטראגיות בראשי בעודי מחייכת אליה חיוך אומלל..."כאשר אבדתי-אבדתי...". להבריז עכשיו כבר אין לי סיכוי. תבינו, להבריז מהפגישה זה דבר אחד, אבל להבריז מהפגישה כשנ' עומדת להופיע משול להתגרות קשה בגורל. עדיף בזה הרגע לנסוע לווגאס להתגושש עם הנמרים הסיביריים בידיים חשופות-לפחות ככה זה ייגמר מהר וללא כאבים. אם חלילה וחס-אעז להבריז עכשיו-לנצח יהיה זה תקוע בינינו כטריז אימתני לדראון עולם: "אני לא אשכח לך לעולמי-עד איך הברזת לי מפגישת המחזור" היא תטרח להזכיר לי בקול דידקטי בארוחות משותפות..."את יודעת שרציתי שתהיי שם בשבילי ולא היית...את נקניקיה מבריזנית. אי אפשר לסמוך עליך בשיט..." היא תמשיך ותאמר, ואני אקלל את עצמי עד סוף ימי...

טוב...עכשיו באמת אין ברירה, צריך לשים את נפשי בכפי ורסמי להגיע לשם. אבל אהמ....שאלת השאלות עדיין נשארה בלתי פתורה-מה לעזאזל אני אלבש לשם????....
הרי אי אפשר ללבוש משהו מושקע מדי-כי אז זה נראה מגה-מתלהב (ירדה מעל הפרק חולצת הווינטג' ההורסת שרכשתי באי-ביי בצורת פרפר עשוי כולו מפאייטים), מצד שני-אי אפשר לבוא סתם ככה עם פליפ-פלופס וטי שירט...בחייאת רבאק...אני מורידה את הכלבים ככה. בכל זאת, אנשים לא ראו אותי 20 שנה, קצת ריספקט למעמד....:-P
הנעלם הגדול של המשוואה מבחינתי הוא איזה חולצה ללבוש...באמת-זה ביג אישו מאז אפרוחית הגיחה לעולם. אמנם חזרתי פחות או יותר למידותיי, אבל הבטן שלי שתמיד היה לי טו-מאץ'-סלף-קונצ'סנס לגביה, היום אחרי הקיסרי עדיין לא נראית במיטבה. אז איך לעזאזל אפשר להחליק את העניין???? הממממ...טוב, נתחיל ממשהו בסיסי...ג'ינס!!! ג'ינס זה בסיסי. ג'ינס זה טוב....ג'ינס מדוגם-אבל ג'ינס!....זה משדר "אני קז'ואל, אני לא בהתלהבות הקשה, אבל אני גם במאאאאאאגניבות..." טחחחח...איך בשניה וחצי חזרתי להיות טינאייג'רית מתלהבת. (בעצם על מי אני עובדת-לא התבגרתי מעולם. אמא שלי תמיד אמרה שאני ברגרסיה תמידית)...טוב שלא פתחתי טבלאות אקסל עם רשימת בגדים כשבצד יש "בעד" ו"נגד"...

שחור....אני מסכמת לעצמי בעגמומיות...אני אלבש שחור ודי. אלך שוב על בטוח. אלבש את הצבע האוניברסלי הזה שנשים כל כך אוהבות ("שחור זה מרזה...לא?!"...ממש. דיאטה מרזה! שחור, קצת פחות!...אבל העיקר ששכנעת את עצמך). זהו-זה...

טופ שחור, סקיני ג'ינס שווים, וכרגיל-אני אשקיע באביזרים....בזהב...הולך טוב לא?

בסוף נפל הפור על סנדלי פלטפורמה קלועים בזהב, צמידים הודיים מקוריים משובצים באבנים חצי יקרות, וטבעת "רשת" בצורת פרח משטרן, שהיתה המתנה האחרונה מאבא שלי לאמא שלי בטרם נפטרה. היא מעולם לא הספיקה לענוד אותה וכשעברה אלי הפכה להיות אחת מהיקרות לי עד מאד.

זהו-עכשיו אני מוכנה To face my demons!...(אם רק אצליח להשאר עומדת על הנעליים הללו במהלך כל הערב...)

...כך חולף לו השבוע והערב המדובר הגיע-אפרוחית מאופסנת כלאחר כבוד במשחקיה של סבא, ואני מחליטה ש"אם כבר אז כבר" ומתארגנת בבית של ההורים שקרוב לחצר ביה"ס. בעוד אני מסיימת לג'גל בין לסיים להתארגן, לעשות טאץ' אפים אחרונים של איפור מפלטת ה-shimmering nudes המופלאה של הגברת Bobbi Brown, ולחלק הוראות אחרונות לבעל ההמום שלא ראה את אשתו מפורכסת ככה מזה כמה חודשים טובים, נ' כבר מצפצפת לי באוטו למטה בסבלנות של טינאייג'ר מפוצץ הורמונים בנשף הסיום:"נו כבר!" היא שואגת עלי בטלפון עוד לפני שהספקתי להגיע לחדר המדרגות..."אמרתי לך לחכות לי למטה!!!"...היא ממשיכה ונוהמת בעוד אני מנסה לגרש ממוחי שרידים של דז'ה-וו על יציאות ימי שישי בערב עם החברים. מה לעשות-גם אז לקח לי זמן להתארגן....

אני מדדה לי באיטיות לעבר הרכב שלה. "פי....יההההה...דפקת הופעה אה?" היא מסתכלת אלי בחיוך...

"איזה הופעה.." אני נוחרת בבוז.."כולה ג'ינס וחולצה שחורה...סתם זרקתי על עצמי משהו...."

"ברור...בארור..." היא מוסיפה...נו טוב-היא מכירה אותי מעל עשרים שנה, על מי אני עובדת. תוך דקה בדיוק אנחנו מגיעות לחניון חצר ביה"ס כשבדרך אנחנו כמעט עולות על בטונדה אחת ושומר לילה מסכן שלא הבין עם מי יש לו עסק..."אנחנו לפגישת המחזור!!!" היא מודיעה לו בחגיגיות דרמטית כשעינייה מחפשות לשווא אחר השטיח האדום. הייתכן ששכחו לפרוש אותו?! ש-רוריה!!!

מאותו הרגע שכף רגלנו דרכה בחצר ביה"ס, הכל הפך לבליל לא ברור של מופע אור-קולי...משהו בסגנון חוויית טרום-מוות בה כל אירועי העבר רצים לך בסרט נע מול הפנים, רק שעכשיו זה היה בלייב. ערבוביה של פנים ושמות שזכרנו ולא זכרנו. חיוכים נבוכים עם אלו שמעולם לא דיברו איתנו, חיבוקים חמים ונשיקות עם אלו שתמיד אהבנו-וכאילו לא עברה שניה מאז, ונשיקות וחיבוקים מפתיעים עם אנשים שלא ידענו שהתגעגעו אלינו כל כך...כאלו שלא השתנו במאומה וכאילו הזמן עבר לידם, וכאלו שהיינו זקוקים למדבקה הלבנה שעל החולצה כדי להזכר ולזהות...כמה מצחיק...

קצת סמול-טוק, קצת אלכוהול לשבירת הקרח ונכנסו ישר ל"מוד" של אז. על הדשא היו מפוזרות אותן חברויות ישנות, והבדיחות של אז (כמה טוב שבני זוג לא הוזמנו...). רק שהפעם היינו מבוגרים יותר, פחות רגישים, יותר מפוייסים. פתאום אפשר היה להסתכל על אנשים גם מזווית אחרת-הנה זה הכריס והקריח, אבל החיוך נשאר אותו הדבר; הנה ההיא שעדיין נראית מדהים גם אחרי שתי לידות ולידה הטום-בוי הנצחית רק שעכשיו יש לה תלתלי שיבה...כמה מוכר וכמה חדש באותו האדם. כמה מצחיק להסתכל על כולם ממרומי 20 השנה הללו...באמת עבר כל כך הרבה זמן מאז? שאריות הציניות שלי התנדפו מהר מאד עם האלכוהול-אני חייבת להודות שאני באמת נהנית!

נ' עולה לבמה ומלווה את הלהקה כמו דיווה אמיתית, כולנו בטירוף....צרחות, צחוקים ומוזיקה מאז מתערבבים אחד בשני...והזמן טס לו...אף אחד לא רוצה ללכת הביתה. אני אפופת אדי אלכוהול ועוד אי-אילו מרעין בישין, מצחקקת בטמטום לעבר נ'...."מה השעה?" אני מצליחה לסנן מבעד לשפתיים...

"1:30 בלילה..." היא עונה בחיוך מטופש לא פחות....

"די...את רצינית???????" אני מסתובבת להסתכל מסביב...באמת שאף אחד לא רוצה ללכת הביתה. כל מה שאני מצליחה לקלוט זה עשרות אנשים פזורים על פניות הרביצה שבדשא בסתלבט מטורף...טוב נו, אין ברירה הא? ריאליטי צ'ק, עם כמה שהייתי רוצה להשאר פה עד הבוקר, יש לי אפרוחית שמחכה לי בבית. כדאי שנזוז לא?....

"טוב...נו..." ממלמלת נ' לעברי בעודנו פוצחות מחדש בסרייה דביקה של התנשקויות והתגפפויות חוזרות עם כל מי שנותר-"נתחיל לצעוד לכיוון האוטו....וואלה לא זוכרת שהחנינו כל כך רחוק, הלכו לי הרגליים..." היא מקטרת...

"את מעיזה להתלונן?" אני שואלת אותה בעודי סוקרת בבוז את רגליה היחפות. אין מה לעשות-לבחורה יש טולרנטיות של דג מת בכל הנוגע לנעלי עקב כלשהן...אחרי חצי שעה הן עפו מהרגליים שלה לכיוון הדשא..."אני סבלתי כל הערב עם פלטפורמה של 13 ס"מ ולא צייצתי מילה..." אני ממשיכה בחמת זעם...

"אז למה לא חלצת אותן...מפגרת" היא צוחקת לעברי....

"את השתגעת?" אני עונה לה בדידקטיות...." זו הרי אקסיומה ידועה לכל פשיוניסטה מתחילה-ככל שהעקב גבוה יותר מסת הגוף קטנה יותר...משוואת יחס הפוך פשוטה למדי. ואת עוד עשית בגרות ב-5 יחידות פיזיקה...טחחחחחח....."

כתבו לי:yaelmakeup09@gmail.com

לאתר שלי:www.yaelmakeup.co.il

יום של שופינג, בדיחות עצמיות והמון נוסטלגיה...

או.......Strolling down memory lane

נ' היא חברתי הטובה והקרובה ביותר. אני מתביישת להודות שההכרות רבת הדרמות שלנו נפרשת על פני 23 שנים מטורפות, מכיתה ח' לערך...עברנו הרבה ביחד בחיים, שתינו כבר לא תיכוניסטיות יותר, אבל כשאנחנו נפגשות, ואנחנו משתדלות לעשות את זה כמה שיותר-נדמה כי הטמטום והטירוף לא השתנו...

אתמול בבוקר החלטנו לנסוע לת"א לשופינג. בואו נאמר שיהיה מדוייק יותר להגיד שנ' נסעה לעשות שופינג. אני, למרבה האירוניה הגעתי על תקן ההורה המלווה ותחת הטייטל של ה"personal shopper" שלה.

נ' היא בחורה גדולה-וכשאני אומרת גדולה, אני מתכוונת לכמה תחומים. ראשית היא גדולה מהחיים...באמת!

אני ושאר החברה שלנו תמיד צוחקים עליה שהיא "דיווה". יש לה פשוט אישיות שכזו. קצת מזכירה את ההוצ'י מאמות הכושיות מהארלם, גם בלוק החיצוני וגם באישיות הדרמטית; עור שחום, עיניים שקדיות ושפתיים חושניות ובשרניות כמו שלא נתקלתי בכאלו בחיי. נ' גם בחורה גדולה פיזית-אם נדייק, קצת מעל מידה 46, מה שעושה את עניין חיפוש הבגדים בלבנט שלנו (שהלוא כולנו חסידות דקיקות גזרה, שלא לדבר על בנות 16 לנצח...)-למשימה לא כל כך פשוטה. מה שמדהים אצלה הוא שהאישיות שלה והסקס שנוטף ממנה פשוט גורמים לאנשים להתמגנט אליה גם כשהיא בתקופות יותר מלאות. בחורים מעולם לא חסרו לה ותמיד ראיתי בה איזו שהיא דוגמא ומופת למישהי שחיה פחות או יותר בשלום עם הגוף שלה ועם המון בטחון עצמי. אחרי תקופה ארוכה שבה לא רכשה לעצמה בגד נורמלי-החלטנו לנסוע לעיר הגדולה כדי לנסות את מזלנו....

כך, ב-9:00 בבוקר, בעודנו תקועות בפקק היומי בדרך לת"א, באוטו, ובעקבות פגישת המחזור עם החבר'ה מהתיכון הממשמשת ובאה עלינו בשבוע הבא-התחלנו להעלות זכרונות מתקופת התיכון. מה לבשנו (ראה מקרה הפוסט הקודם...), איך התאפרנו ובכלל מה היו הסטנדרטים שלנו ל"קוליות" ו"מגניבות" בתקופה שבה "בנטון", "טופר", "ליווייס", "ראש אינדיאני" ודומיהם היו הבון טון הנחשקים בעיני רוחה של כל קורבנית אופנה בפוטנציה בת 15...

כשנ' ואני רק הכרנו-הייתי עדיין צעירה ונבערת בענייני האיפור והטיפוח. עם המזל הנאחס שלי-בפעם הראשונה שהעזתי לשים עפרון שחור בעין, גורשתי בבושת פנים מהכיתה "לשטוף את העיניים" ע"י המורה המפרגנת שלי להיסטוריה, שהיתה אז כזכור לי-רווקה ממורמרת ומרושעת שמצעד בנות ה-16 המלבלבות לפניה כנראה הדיר בלילות שינה מעיניה והיא החליטה לעשות ממני אות ומופת למען יראו וייראו...

נ' לעומתי היתה פסגת הנשיות והקוקטיות הנחשקת. כבת להורים גרושים שנולדה ובילתה את מרבית שנות ילדותה ביבשת הרחוקה שנקראת גם "DOWN UNDER", וכאוחזת בתואר הנחשב של "אמא שלי שחקנית מהבראנז'ה"-נ' היתה בעייני כבר בגיל 15 אשת העולם הגדול. הידע שלה במוצרי איפור והאוצרות שהיו בארון האמבטיה של אמא שלה גרמו לי לרייר בקנאה בכל פעם שנפגשנו. בביקורים שלי אצלה בבית, מצאתי את עצמי רצה כל שתי דקות ל"שירותים" ולו רק כדי לחטט בארון האיפור העשיר שהיה להן בבית.

אמא שלה שהיתה כאמור שחקנית וזמרת מוערכת, טסה אז בכל רחבי העולם-ומתוקף מקצועה נחשפה להמון מוצרי איפור מקצועיים, שאיש בארץ איש לא שמע עליהם עדיין. היא החזיקה ברשותה פאלטות שלמות של צלליות ומייקאפים של חברת "KRAYOLAN" הגרמנית. אני זוכרת את עצמי "מסניפה" בהערצה את המוצרים-זה היה ערבוב של "ריח של חו"ל" עם קמצוץ "ריח שפתונים שאמא היתה שמה עלינו בתחפושות הילדות של פורים". נו, כולנו מכירים את הריח הזה-הריח של פורים....בנוסף היו לה המון מוצרים של חברת "גרלן" הנחשבת שאז, אם אני לא טועה-בכלל לא היו בארץ. האריזות הסמי-שחרזדיות המפורסמות שלהם, ביחד עם ההמצאות החמות של האיפור נכון לאותם הימים שכללו את הכחל המפורסם שלהם, וטיובה של גלוס אחד עם 4 צבעים ב"קומות"(!) היו שוס מטורף בעייני. ואני כבר לא מדברת על מדף הבשמים הענק שהיה שם-בקבוקים על בקבוקים של בשמים מהיוקרתיים ביותר ד'אז...."PARIS" של איב סאן-לורן, "BYZANCE" של רושה, וכמובן "ANAIS ANAIS" המפורסם של קשארל. תמיד היו לנ' גם בשמי "גיבוי" למקרה שחלילה יגמר לה הבושם החביב עליה ערב מסיבת כיתה חשובה....

שם התחילה כל ההתעניינות האובססיבית שלי, יש לומר, באיפור וטיפוח. אבל מה לעשות שאני, הקטנה, לא הייתי בת לאם מה"בראנז'ה" וכך "נאלצתי" להסתפק בסטים של צלליות של "קרליין" במקרים בהם היו לי כמה שקלים בכיסי, ובמקרים בהם הייתי ברת מזל יותר, והצלחתי לשכנע את אמא שלי היקרה (שתמיד משום כינתה את עצמה מאז "הכספומט הנייד") למסעות שופינג מטורפים ב"משביר לצרכן" כדי שנקנה שפתון חדש של "הלנה רובינשטיין"...

אני זוכרת את עצמי מתאימה לי "לוקים" של איפור מאד מושקעים לתיכון (מאז אינסידנט המורה להיסטוריה, סיגלתי לעצמי פה לא קטן, מה גם שעכשיו כולן כבר התאפרו אז לא היתה בעיה)...וכשאני אומרת מושקעים, אני מתכוונת לכל ה"שאבאם"-צלליות, עפרונות עיניים, מסקרה ושפתון. כל רכושי עלי אדמות היו בהתחלה שני סטים של "קרליין" שמאד-מאד אהבתי (ניסיתי בנרות למצוא תמונה שלהם, אך לשווא). אלו היו מארזים של 9 צלליות; מארז אחד "קר" של צלליות בוורוד וסגול שחרשתי עליו, ומארז שני "חם" של צלליות בגווני ברונזה וחומים. הם היו ארוזים בקופסאות פח ואני עד היום יכולה להרגיש את התחושה שלהם בידיים שלי. לכל "לוק" היתה דוקטרינת אביזרים משלימים נוקשה בדוגמת שפתון, סומק ומסקרה צבעונית (שנות השמונים, או לא?!) תואמים. מיום ליום גדל אוסף האיפור הקטן שלי ואני טיפחתי אותו באדיקות. בנוסף היתה לי גם דודה נערצת שעבדה כמנהלת דיילות בכירה ב"רבלון" וכך הייתי זוכה באופן קבוע ל"גודי באגס" לוהטים עם טסטרים חדשים ומוצרים נחשקים של "רבלון" ושל "אולטימה". תוך שנה, עם הגיעי לגיל 16 כבר נחשבתי בעיני חברותיי הטובות ל"מאפרת" של החבורה. תוסיפו לזה את האמביציה הבלתי ברורה כבר מגיל 8 ללמוד ב"שנקר" ואת הכשרון שירשתי מאבא שלי האהוב לציור-ותקבלו טינאייג'רית קטנה, עם תספורת א-לה פארה פוסט ואג'נדה לוחמנית וברורה למדי של "איזה לוקים יהיו שולטים בחורף הקרוב...".

מאותה השנה ואילך התפתחתי והשתכללתי, נ' וחברותיי האחרות הפכו להיות קורבניות מרצון להגיגי ומראות האיפור שמוחי הקודח הגה מדי פעם בעקבות כתבות האופנה שראיתי בעיתונים. בפורים של י"ב הגדלתי לעשות וע"פ תמונה של אחד מהאיפורים המופלאים של החתולים במחזמר "CATS" עשיתי על עצמי ציור פנים דומה. וכל זה עם שלוש מברשות מעפנות (שנדמה לי היום כאילו היו עשויות מסיבי צמר פלדה), שתיים וחצי צלליות משוללות פיגמנט בעליל והרבה-הרבה התלהבות עצמית שכנראה שרק בגיל ההתבגרות יש לנו אותה, ואולי חבל שכך...מצד שני-זה מסביר למה הרבה מאד אנשי מקצוע מהתחום (כולל אותי....?!) הם אינפנטילים לחלוטין בהתנהגותם...

כך העברנו לנו את הנסיעה, נ' ואנוכי בפרצי היסטריית-צחוק וירידות עצמיות קשות על אופנת האיפור הרווחת דאז, ועל החשיבות העצמית שבה היינו מתרגלות אותה...ברמזור העמוס של צומת כפר-שמריהו נזכרתי בעגמומיות איך בזבזתי את מלוא מענק השחרור הצבאי והאומלל שלי ע"ס 258 ש"ח (!) בקומת האיפור של ה"דראגסטור" ברמת-אביב, על החמישייה הידועה של כריסטיאן דיור. אז היא עוד הגיעה באריזת הענתיקה הכחולה שלהם. אני לעולם לא אשכח את המבט המתנשא של דיילת היופי כשהסתכלה עלי במבט לא מאמין כשביקשתי אותה בבטחון..."היא מ-אד יקרה!" אמרה לי בחשדנות אה-לה-הסצינה מ"אשה יפה"..."כן-כן, אני יודעת.." עניתי לה בחיוך חצוף בעודי מנפנפת בשטרות כמו הייתי מינימום ג'וליה רוברטס-"ובכל זאת הייתי רוצה אותה. תודה לך!"...כמובן שמרגע שהיא ראתה שאני אכן קונה אותה-כל היחס שלה אליי השתנה...אפילו קיבלתי תיק איפור עם מוצרים מוקטנים...אחחח...כמה הייתי מאושרת באותו הרגע...

עד היום דיילות היופי מזהות אותי כבר בכניסה כ"מכורה" קשה....מי אתם חושבים מימן לסניף ה"סופרפארם" הישיש והטוב שבקניון רמת אביב את השיפוץ החדש?! לבייב? לא-לא....זו הייתי אני. אנוכי הקטנה עם המינוס בבנק, והתאווה הבלתי פוסקת לאיפור חדש!!!

פינה חדשה:

"The good Samaritan"-"השומרוני הטוב"

בעקבות ההמלצה הקודמת שלי על חוויית שרות הלקוחות הנפלאה שעברתי ב"נעלי מרי" חשבתי לי-שדווקא בתקופה כלכלית קשה כזו-מן הראוי לציין לשבח את אותם "צדיקים בסדום" שנותנים שרות וחוויית קניות כיפיים.

המומלצת שלי היום, בעקבות השופינג עם נ' הינה החנות "BANKER" שברחוב דיזינגוף-ת"א. כמו שסיפרתי בתחילת הפוסט, נ' אינה בחורה במידה קטנה כלל וכלל, והיא התייאשה קצת מלמצוא בגדים אופנתיים וכיפיים שלא ייגרמו לה להרגיש כמו דודה שעברה את גיל הבלות. סקפטית למדי היא נכנסה איתי אל החנות המקסימה, שם נערמו לידינו מספר רב של חולצות שחלקן-לא רק שעלה עליה, אלא אף נראה יפה ושיקי. היא אף הרשתה לעצמה, רחמנא ליצלן, שלא כתמיד-לברור אילו היא אוהבת ואילו לא, ואף להעדיף גוון זה או אחר; פריבילגיה, שכפי שהיא עצמה ציינה בעצבים נמענת ממנה בשל המבחר הדל שיש בשוק הישראלי לביגוד במידות גדולות. בילינו שם כשעה קסומה וחייכנית במיוחד במחיצת יעלי ואיה המוכרות המקסימות שלא התעצלו ורצו עבורנו אינסוף פעמים ע"מ להביא עוד מידות מן המחסן. לאחר מכן ירדנו אל קומת המרתף המרווחת-שם נפרשו לפנינו עוד סטנדים של בגדים, מגפיים ונעליים מן החורף-כולם בהנחה, מזרקה "זנית" שהמתה קולות פיכפוך מים פסטוראליים וערסל ליחיד עליו הסתערתי בשמחה בעת נ' ממלמלת לעצמה מול המראה.

בקיצור-כל מי שמאסה באופציות המשמימות של מרבית החברות המסחריות לביגוד במידות גדולות, מוזמנת לשם בחום. טווח המידות נרחב מאד ומגיע עד מידה 46 או אפילו 48 במידות של חברות מסויימות. המבחר עצום וכולל בתוכו גם את הליין של החנות עצמה, בשם "עלמה"; קיימת אופציה למתן שירות תיקונים במידת הצורך ע"י התופרת שלהם (במידת האפשר כמובן)-והיחס אישי, מקסים ולא מתנשא גם למי שמעולם לא היתה מידה 38....

בקיצור-"תארזי לי את כל החנות! איפה משלמים?"

*****-חמישה כוכבים במדד ה"יפותו-מטר"

בקרו באתר שלי:www.yaelmakeup.co.il

כתבו לי:yaelmakeup09@gmail.com