שחור...אני אלבש שחור ודי...

"נו...מה????" היא מסתכלת עלי במבט מזרה אימה כמו שרק הדיווה יכולה..."את כזו נקניקיה-אל תגידי לי שאת לא באה..."
"מה באה? מה באה קיבינימט...מה בדיוק יש לי לחפש שם?...לא, באמת?!" אני עונה לה בחוסר סבלנות..

"את יודעת, זה לא שזו היתה תקופת ה-היילייט בחיי" אני ממשיכה לקטר..."גם אם היה היום מלאך קטן בא אלי ושואל אותי לאיזו תקופה בחיים הייתי מוכנה לחזור-זו בערך היתה האחרונה שברשימה שלי, תסלחי לי...כן..."
אני מסתכלת עליה קצת בהלם...הבנות שלנו משחקות על הרצפה ואני שרועה על הספה המרווחת שלה בסלון, כמו תמיד כשאנחנו נפגשות אצלה. אני מתרוממת, מותחת את הרגליים בעצבים והולכת לעשות לי עוד קפה. בחיי, מאז שקיבלנו את המייל הזה על פגישת המחזור-נ' קודחת לי במוח כמו שרק היא יודעת, והבחורה היא סוג של בולדוזר כשהיא רוצה לקדוח. אני גם תוהה מה בדיוק עומד מאחורי הששון הבלתי ברור הזה שלה לפגוש את כולם. אל תבינו אותי לא נכון-אין לי בעיה עם אף אחד מהשכבה, פשוט מי שחשוב היה לי לשמור איתו על קשר, שמרתי ומי שלא...וואלה-קצת מביך לא? אני פוסחת על שני הסעיפים...רבאק, אמנם עברו מאז 20 שנה (פאק!!!), אבל באמת שהתיכון לא היה תקופה מופלאה שכזו, ומפגש עם האנשים מאז קצת יעשה לי דז'ה-וו שאני לא בטוחה שאני מוכנה אליו. נכון, לא סבלתי ממש אבל גם לא נהניתי בדיוק.
בינינו, מי באמת נהנה בתיכון? איך אפשר להנות ממשהו בגיל ההתבגרות? אני עובדת היום עם כל כך הרבה דוגמניות יפהפיות בגיל הזה ורואה את חוסר הבטחון שלהן. זה לא כי הן דוגמניות...זה כי הן טינאייג'ריות קלולסיות שכאלו, ובתור טינאייג'ר אתה שונא את כל העולם-את ההורים, את המורים, ויותר מהכל-את הפרצוף הסמי מחוצ'קן שניבט אליך מן המראה. אין מנצחים בגיל הזה-יש רק כאלה שיודעים לשחק אותה טוב יותר כדי שלא יראו...זה מזכיר לי שלפני כשבע שנים כשעבדתי בחנות נחשבת לבגדי מעצבים (כזו שכל הבנות ה"כוסיות" של התיכון באזור היו באות לקנות בה שמלות ל"נשף"...) נכחתי בתצוגת תכלית מדהימה לעניין. לחנות נכנסו שתי נערות ואמא כדי לחפש שמלות לנשף...

"שיו שני..." פלטה בעגה "צפונית" עצבנית המצודדת שבשתיים כשיצאה מתא ההלבשה "תראי איזה תחת ע-נ-ק השמלה הזו עושה לי...."...

לשווא חיפשתי על מה היא מדברת..."על איזה תחת לעזאזל את מדברת?" פניתי אליה בשוק....

"הנה-זההה!!!" אמרה בעצבים ותפסה משני צידי הישבן הבלתי נראה שלה..."אני כל-כך הולכת לא לאכול כלום עד הנשף..."

...הסתכלתי בחוסר אונים על אמא שלה, אמא שלה הסתכלה עליה, ושתינו בהינו בה יוצאת בסערה מן החנות בעיניים דומעות...

"עזבי" אמרה האמא, "אני אפילו לא מנסה לשכנע. היא גם ככה חושבת שאני לא מבינה כלום..."...

אז למה לי לעזאזל לחזור ל"שם" בכלל, אני חושבת לעצמי....למה להעיר שדים ממרבצם?
"עזבי אותי-באמא'שלך.... אני מספיק שלמה עם עצמי ועם מי שאני היום. לא צריכה וולידיישן מאף אחד על ההשגים שהשגתי בחיים שלי...עברתי את הגיל" אני אומרת בהחלטיות כשאני מדמיינת לי בראש סצינות מסרטים אמריקאיים על כל מיני פגישות מחזור והדברים ההזויים שהן גורמות לאנשים לעשות...
איך קראו לסרט ההזוי ההוא עם הפסיכית מ"חברים" והשניה, שמאז שזכתה באוסקר הפכה להיות שחקנית בסרטי טראש?...נו הסרט הזה בו הן ממציאות על עצמן כל מיני תארים והישגים מצוצים מן האצבע...ככה בערך תיארתי לעצמי את הפגישה הזו פלאס קערת הפונץ' האיומה על השולחן...
"וחוץ מזה" אני מטילה את פצצת המימן הענקית שבראשי "אין לי מה ללבוש...."
דממה מבשרת רעות משתררת בחדר...
"תגידי לי" היא נובחת עלי, "את לא מתביישת????? לך אין מה ללבוש? בין כל בגדי המעצבים ונעלי הפראדה ו"מיאו-מיאו", או איך שלא תקראי להן שאת שופכת עליהן הון כל שני וחמישי, אין לך ולו פריט אחד לרפואה? את באמת לא מתביישת הא? אני מאז הלידה לפני שנה וחצי לא קניתי בגדים....אז את מדברת איתי על זה שלך אין מה ללבוש!?"
אני מביטה בה בחזרה-טוב נו...היא צודקת..., זה הרי לא שבאמת אין לי מה ללבוש. אני פשוט לא כל כך רוצה ללכת...הבגדים זה רק תרוץ ועוד מהסוג המופרך ביותר...
אני חייבת להתוודות שככל שהודעות המייל על פגישת המחזור הממשמשת הלכו והתרבו-כך גם התנפח לו הצד הציני שלי והרים בגאווה את ראשו המרושע...(זה בדיוק הצד שהוליד את הפוסט המושחז על בגדי שנות השמונים המזוויעות). אך ככל שעבר הזמן והתמונות נאספו ונערמו לאט לאט ב"דף הבית" של פייסבוק, התחלף הצד הזה בסוג של...אהמ....אויה...נוסטלגיה קלה. כן, לא רק אני נראיתי מגוחך עם תספורת הפארה פוסט (עליה השלום...) ההזויה. כולנו נראינו ככה, עם הבגדים המצחיקים, והתספורות האיומות והנעליים המזוויעות...וככל שדיפדפתי בתמונות ככה פחות הסתכלתי על הבגדים והתחלתי להביט יותר באנשים. פתאום-גם בתמונות של כיתה י"ב מצאתי אצל כולנו את ה"עגלוליות" הבייבי-פייסית הזו שאופיינית לאנשים צעירים, שהפנים שלהם עדיין לא התעצבו לגמרי. כולנו היינו גורים קטנים...גורי אדם...עם אגו של אריות...כמה מצחיק:-P

ופתאום היה הרבה יותר קל להסתכל בסלחנות על כולם. גם על אלו שמעולם לא היו חברים שלנו, אלו שמעולם לא החליפו איתנו מילה, אלו שהיו שייכים לקליקות אחרות: היו ה"צופיפניקים" והיו החברה שהופיעו בכל הצגות ביה"ס, והיו הכוסיות של השכבה, והיו החרשנים. כל כך הרבה פרצופים ושמות וגיל התבגרות אחד שעבר, מסתבר, על כ-ו-ל-ם.........

וככה, מדי פעם בפעם, כשהגיע עדכון מייל חדש-התחלתי לשחק ברעיון של ללכת..."מה איכפת לי-יהיה נחמד"

שיכנעתי את עצמי..."אפגוש אנשים שבאמת לא ראיתי מלא זמן-קצת מוזיקה, קצת ריכולים, קצת שתיה...מה רע?!"...

נ' כבר נכנסה להילוך רביעי-אחרי מסע הקניות המופלא שלנו בת"א וכשבוע לפני הפגישה, היא מודיעה לי שהיא גם תצטרף לשיר בהופעה. "זהו" אני מהרהרת בטראגיות בראשי בעודי מחייכת אליה חיוך אומלל..."כאשר אבדתי-אבדתי...". להבריז עכשיו כבר אין לי סיכוי. תבינו, להבריז מהפגישה זה דבר אחד, אבל להבריז מהפגישה כשנ' עומדת להופיע משול להתגרות קשה בגורל. עדיף בזה הרגע לנסוע לווגאס להתגושש עם הנמרים הסיביריים בידיים חשופות-לפחות ככה זה ייגמר מהר וללא כאבים. אם חלילה וחס-אעז להבריז עכשיו-לנצח יהיה זה תקוע בינינו כטריז אימתני לדראון עולם: "אני לא אשכח לך לעולמי-עד איך הברזת לי מפגישת המחזור" היא תטרח להזכיר לי בקול דידקטי בארוחות משותפות..."את יודעת שרציתי שתהיי שם בשבילי ולא היית...את נקניקיה מבריזנית. אי אפשר לסמוך עליך בשיט..." היא תמשיך ותאמר, ואני אקלל את עצמי עד סוף ימי...

טוב...עכשיו באמת אין ברירה, צריך לשים את נפשי בכפי ורסמי להגיע לשם. אבל אהמ....שאלת השאלות עדיין נשארה בלתי פתורה-מה לעזאזל אני אלבש לשם????....
הרי אי אפשר ללבוש משהו מושקע מדי-כי אז זה נראה מגה-מתלהב (ירדה מעל הפרק חולצת הווינטג' ההורסת שרכשתי באי-ביי בצורת פרפר עשוי כולו מפאייטים), מצד שני-אי אפשר לבוא סתם ככה עם פליפ-פלופס וטי שירט...בחייאת רבאק...אני מורידה את הכלבים ככה. בכל זאת, אנשים לא ראו אותי 20 שנה, קצת ריספקט למעמד....:-P
הנעלם הגדול של המשוואה מבחינתי הוא איזה חולצה ללבוש...באמת-זה ביג אישו מאז אפרוחית הגיחה לעולם. אמנם חזרתי פחות או יותר למידותיי, אבל הבטן שלי שתמיד היה לי טו-מאץ'-סלף-קונצ'סנס לגביה, היום אחרי הקיסרי עדיין לא נראית במיטבה. אז איך לעזאזל אפשר להחליק את העניין???? הממממ...טוב, נתחיל ממשהו בסיסי...ג'ינס!!! ג'ינס זה בסיסי. ג'ינס זה טוב....ג'ינס מדוגם-אבל ג'ינס!....זה משדר "אני קז'ואל, אני לא בהתלהבות הקשה, אבל אני גם במאאאאאאגניבות..." טחחחח...איך בשניה וחצי חזרתי להיות טינאייג'רית מתלהבת. (בעצם על מי אני עובדת-לא התבגרתי מעולם. אמא שלי תמיד אמרה שאני ברגרסיה תמידית)...טוב שלא פתחתי טבלאות אקסל עם רשימת בגדים כשבצד יש "בעד" ו"נגד"...

שחור....אני מסכמת לעצמי בעגמומיות...אני אלבש שחור ודי. אלך שוב על בטוח. אלבש את הצבע האוניברסלי הזה שנשים כל כך אוהבות ("שחור זה מרזה...לא?!"...ממש. דיאטה מרזה! שחור, קצת פחות!...אבל העיקר ששכנעת את עצמך). זהו-זה...

טופ שחור, סקיני ג'ינס שווים, וכרגיל-אני אשקיע באביזרים....בזהב...הולך טוב לא?

בסוף נפל הפור על סנדלי פלטפורמה קלועים בזהב, צמידים הודיים מקוריים משובצים באבנים חצי יקרות, וטבעת "רשת" בצורת פרח משטרן, שהיתה המתנה האחרונה מאבא שלי לאמא שלי בטרם נפטרה. היא מעולם לא הספיקה לענוד אותה וכשעברה אלי הפכה להיות אחת מהיקרות לי עד מאד.

זהו-עכשיו אני מוכנה To face my demons!...(אם רק אצליח להשאר עומדת על הנעליים הללו במהלך כל הערב...)

...כך חולף לו השבוע והערב המדובר הגיע-אפרוחית מאופסנת כלאחר כבוד במשחקיה של סבא, ואני מחליטה ש"אם כבר אז כבר" ומתארגנת בבית של ההורים שקרוב לחצר ביה"ס. בעוד אני מסיימת לג'גל בין לסיים להתארגן, לעשות טאץ' אפים אחרונים של איפור מפלטת ה-shimmering nudes המופלאה של הגברת Bobbi Brown, ולחלק הוראות אחרונות לבעל ההמום שלא ראה את אשתו מפורכסת ככה מזה כמה חודשים טובים, נ' כבר מצפצפת לי באוטו למטה בסבלנות של טינאייג'ר מפוצץ הורמונים בנשף הסיום:"נו כבר!" היא שואגת עלי בטלפון עוד לפני שהספקתי להגיע לחדר המדרגות..."אמרתי לך לחכות לי למטה!!!"...היא ממשיכה ונוהמת בעוד אני מנסה לגרש ממוחי שרידים של דז'ה-וו על יציאות ימי שישי בערב עם החברים. מה לעשות-גם אז לקח לי זמן להתארגן....

אני מדדה לי באיטיות לעבר הרכב שלה. "פי....יההההה...דפקת הופעה אה?" היא מסתכלת אלי בחיוך...

"איזה הופעה.." אני נוחרת בבוז.."כולה ג'ינס וחולצה שחורה...סתם זרקתי על עצמי משהו...."

"ברור...בארור..." היא מוסיפה...נו טוב-היא מכירה אותי מעל עשרים שנה, על מי אני עובדת. תוך דקה בדיוק אנחנו מגיעות לחניון חצר ביה"ס כשבדרך אנחנו כמעט עולות על בטונדה אחת ושומר לילה מסכן שלא הבין עם מי יש לו עסק..."אנחנו לפגישת המחזור!!!" היא מודיעה לו בחגיגיות דרמטית כשעינייה מחפשות לשווא אחר השטיח האדום. הייתכן ששכחו לפרוש אותו?! ש-רוריה!!!

מאותו הרגע שכף רגלנו דרכה בחצר ביה"ס, הכל הפך לבליל לא ברור של מופע אור-קולי...משהו בסגנון חוויית טרום-מוות בה כל אירועי העבר רצים לך בסרט נע מול הפנים, רק שעכשיו זה היה בלייב. ערבוביה של פנים ושמות שזכרנו ולא זכרנו. חיוכים נבוכים עם אלו שמעולם לא דיברו איתנו, חיבוקים חמים ונשיקות עם אלו שתמיד אהבנו-וכאילו לא עברה שניה מאז, ונשיקות וחיבוקים מפתיעים עם אנשים שלא ידענו שהתגעגעו אלינו כל כך...כאלו שלא השתנו במאומה וכאילו הזמן עבר לידם, וכאלו שהיינו זקוקים למדבקה הלבנה שעל החולצה כדי להזכר ולזהות...כמה מצחיק...

קצת סמול-טוק, קצת אלכוהול לשבירת הקרח ונכנסו ישר ל"מוד" של אז. על הדשא היו מפוזרות אותן חברויות ישנות, והבדיחות של אז (כמה טוב שבני זוג לא הוזמנו...). רק שהפעם היינו מבוגרים יותר, פחות רגישים, יותר מפוייסים. פתאום אפשר היה להסתכל על אנשים גם מזווית אחרת-הנה זה הכריס והקריח, אבל החיוך נשאר אותו הדבר; הנה ההיא שעדיין נראית מדהים גם אחרי שתי לידות ולידה הטום-בוי הנצחית רק שעכשיו יש לה תלתלי שיבה...כמה מוכר וכמה חדש באותו האדם. כמה מצחיק להסתכל על כולם ממרומי 20 השנה הללו...באמת עבר כל כך הרבה זמן מאז? שאריות הציניות שלי התנדפו מהר מאד עם האלכוהול-אני חייבת להודות שאני באמת נהנית!

נ' עולה לבמה ומלווה את הלהקה כמו דיווה אמיתית, כולנו בטירוף....צרחות, צחוקים ומוזיקה מאז מתערבבים אחד בשני...והזמן טס לו...אף אחד לא רוצה ללכת הביתה. אני אפופת אדי אלכוהול ועוד אי-אילו מרעין בישין, מצחקקת בטמטום לעבר נ'...."מה השעה?" אני מצליחה לסנן מבעד לשפתיים...

"1:30 בלילה..." היא עונה בחיוך מטופש לא פחות....

"די...את רצינית???????" אני מסתובבת להסתכל מסביב...באמת שאף אחד לא רוצה ללכת הביתה. כל מה שאני מצליחה לקלוט זה עשרות אנשים פזורים על פניות הרביצה שבדשא בסתלבט מטורף...טוב נו, אין ברירה הא? ריאליטי צ'ק, עם כמה שהייתי רוצה להשאר פה עד הבוקר, יש לי אפרוחית שמחכה לי בבית. כדאי שנזוז לא?....

"טוב...נו..." ממלמלת נ' לעברי בעודנו פוצחות מחדש בסרייה דביקה של התנשקויות והתגפפויות חוזרות עם כל מי שנותר-"נתחיל לצעוד לכיוון האוטו....וואלה לא זוכרת שהחנינו כל כך רחוק, הלכו לי הרגליים..." היא מקטרת...

"את מעיזה להתלונן?" אני שואלת אותה בעודי סוקרת בבוז את רגליה היחפות. אין מה לעשות-לבחורה יש טולרנטיות של דג מת בכל הנוגע לנעלי עקב כלשהן...אחרי חצי שעה הן עפו מהרגליים שלה לכיוון הדשא..."אני סבלתי כל הערב עם פלטפורמה של 13 ס"מ ולא צייצתי מילה..." אני ממשיכה בחמת זעם...

"אז למה לא חלצת אותן...מפגרת" היא צוחקת לעברי....

"את השתגעת?" אני עונה לה בדידקטיות...." זו הרי אקסיומה ידועה לכל פשיוניסטה מתחילה-ככל שהעקב גבוה יותר מסת הגוף קטנה יותר...משוואת יחס הפוך פשוטה למדי. ואת עוד עשית בגרות ב-5 יחידות פיזיקה...טחחחחחח....."

כתבו לי:yaelmakeup09@gmail.com

לאתר שלי:www.yaelmakeup.co.il

"עין אחת צוכה, ועין אחת בוחקת"

(או...מה בין ליצנים עצובים לצילומי אופנה...)

מאז ומתמיד נמשכתי לדמויות הקרקס...אהבתי במיוחד את ציורי ה"תקופה הוורודה" הקסומים של פיקאסו. משהו במלנכוליות של האנשים ובאווירה הכללית שהביע ניגוד גדול כל כך להוויה שלהם קסם לי (תמונה 1-"Family of Saltimbanques", 1905)...כן, כן, אני יודעת-תמיד אפשר לעשות "שוברט גשטלט" בגרוש ולהתחיל לפתח את התיאוריה הכל כך ברורה מאליה, שיש כאן השלכה אישית שלי בין האני החיצוני שלי (מי שמכיר אותי באופן מאד שטחי יודע שאני כמעט תמיד מחייכת) לבין האישיות הדכאונית והעצובה ששוכנת לה עמוק בפנים...על הדיסוננס האישיותי הזה שגורם לי לעיתים לפרצי יצירתיות ועוד כהנא וכהנא בלה, בלה, בלה, בלה, בלה...

אבל לא באתי היום לשכב על ספת הפסיכולוג...

נחזור לענייננו: הדמויות הללו הלכו עלי קסם מאז שאני זוכרת את עצמי. יש משהו מאד אפל וקשה יום בדמויות הטרפזנים, הלוליינים, נערות הגומי ובעיקר הליצנים...אוווווווווווווווווווווווווווווווווו...הליצנים....וסוג של ווידוי, שהוא כשלעצמו מוזר-אני מתחברת רק לסוג אחד של ליצנים, הסוג העצוב. זוכרים את "פיירו" הטראשי ומזיל הדמעה שאספנו בתור ילדות על ניירות המכתבים?...אז כזה..(או לחילופין, אם תרצו, הוורסיה האשכנזית לתמונת הגובלן של ה"ילד הבוכה"); הסוג השני, הגרוטסקי עם החיוך המעוות והאף, קצת מפחיד אותי... (מי ראה את "It" של סטיבן קינג?....בעעעע....)

ליצנים בוכים, ליצנים עצובים, ליצנים מזילי דמעה, ליצנים עם נטיות אובדניות....את כולם-כולם אני אוהבת. אתם חייבים להודות שיש משהו מאד שיקי באג'נדה של ה"מיוסרות" הזו. ומסתבר שלא רק אני חושבת ככה, בשנים האחרונות אנחנו נתקלים ביותר ויותר הפקות אופנה תחת הנושא-"ליצנים".

מי שהגדיל לעשות ומשחרר באופן קבוע בשלוש השנים האחרונות הפקות מצויינות בנושא, הוא הצוות המופלא של ה"ווג" האיטלקי (HELL, הם עושים הפקות מצויינות, נקודה!). חברת האפנה "MIU-MIU" ששייכת לבית האופנה "PRADA" (שאני כל-כך אוהבת...) השכילו להשיק באביב שעבר קולקציה משובחת במיוחד בהשראת הליצן "ארלקינו" (תמונה 2). מעבר לבגדים, הושק גם ליין אביזרים היסטרי-שתיק ה"דגל" שלו, בדוגמאת מעוייני העור הפך בין לילה למודל לחיקוי בין יצרני כל חברות ה-"street wear" המסחריות (תמונה 3).

את החגיגה הססגונית והמופלאה המשיך לאחרונה גם המעצב ההודי מאניש ארורה, שהתפרסם בזכות עיצובי הקליידסקופ המרהיבים שלו. הוא משחרר לאויר העולם לקראת אביב/קיץ 2009 קולקציה צבעונית ומופלאה כתמיד בנושא דמויות הקרקס(תמונה 4). אל העיצובים העליזים חובר שוב (לאחר שיתוף פעולה ארוך שנים) מאפר העל "קאבוקי" אשר עיצב לארורה איפורי פנים מרשימים לא פחות, כמו שרק הוא יודע (תמונה 5)...מעלף-לא?! הייתי מוכנה להיות סברובסקי קטן על פניה של אחת מהדוגמניות ולו רק כדי להיות בתצוגה...

בקיצור ולעניין, לפני כשנה החלטתי שגם אני, הפישרית הקטנה מהלבנט רוצה לעשות הפקת ליצנים. מה זה רוצה....מריירת על העניין כבר הרבה-הרבה זמן. לצערי בשוק המסחרי של הפקות האופנה בארץ, הנישה של הפקות תיאטרליות עדיין קטנטונת מאד ושמורה למתי מעט. ובנוסף, אין מה לעשות, צריך לומר את האמת בפה מלא-ציבור הצרכניות הישראליות שמרן! שמרן בביגוד, שמרן באופנה, שמרן מאד ברוטינת האיפור שלו, ובמיוחד במיוחד-שמרן בנוגע לפתיחות שלו לגבי הפקות אופנה שהן קצת יותר מעוד פרצוף של בחורה יפה עם בגדים...

אני אמנם חייבת לציין לטובה דור חדש ובועט של מעצבים/מאפרים/צלמים/סטייליסטים שבהחלט מרים פה הפקות מדהימות ויוצאות דופן עם ניחוח של חו"ל, אבל בהחלט יש עוד לאן לשאוף-והדרך כנראה ארוכה מאד. את מה שהעיתונות הכתובה באיטליה, כדוגמת העיתון "Numero" והווג האיטלקי הספיקו כבר לשכוח בשלהי שנות התשעים, אנחנו עוד לא למדנו. בסופו של היום, השיקול של המסחריות, במיוחד בתקופה כלכלית קשה כמו היום-מכריע את הכף לטובת הפקות שמרבית קהל הקוראות-ידע ל"אכול"...

אי לכך ובהתאם לזאת החלטתי לעשות מעשה ולהפיק בעצמי הפקה עצמאית שאינה תלויה בעורך בעל שיקולים זרים. משהו שיעשה לי טוב על הנשמה וייתן הרבה צבע לתיק העבודות שלי.

אז איך בעצם מתחילים לגלגל עניינים?

כמו בהרבה דברים בשוק רחב הידיים שנקרא "אופנה", כל דבר מתחיל מרעיון קטן. רעיון, אימג' או איזה משהו שמדליק את היוצר-הרעיון הזה נקרא "קונספט". לאט לאט מתחילים לגבש את הקונספט (במקרה שלי-ליצנים עצובים...DUH...). אפשר לשאוב השראה לקונספט מכל מיני מקורות-אפשר מצילומים, מבגדים, מצבעים, מתמונות של טבע, אפשר לחפש בעיתונות כתובה, במקורות בתקשורת אלקטרונית ובעצם בכל מקום שנותן ביטוי (לאו דווקא פיזי) להשראה. כל גיבוש של קונספט מורכב מאינספור מרכיבים שכאלו שביחד יוצרים מכלול של אימג'ים ורעיונות. הרעיונות הללו נקראים גם "רפרנסים" (=מראי מקום כמו לדוגמא בתמונה שש, מתוך הפקה ב"ווג"אינדיה;מקור ג'ד רוט). עכשיו כשיש פחות או יותר רעיון והשראה ברי הבנה-בונים צוות קריאטיבי. בהפקות סטילס הצוות הזה כמעט תמיד כולל בתוכו-צלם, סטייליסט, מעצב שיער ומאפר.

לפני יום ההפקה עצמו יושבים כל אנשי הצוות הקריאייטיבי ל"פגישת קונספט"-מטרת הפגישה היא סוג של תיאום עמדות בין כל הנפשות היוצרות. (ויסלחו לי כאן אגב, כל החבר'ה מהתחום שבוודאי מצקצקים כרגע בלשונם על האידאליזציה; בארצנו הקנטונת פגישות הקונספט הן נדירות למדי ובד"כ מאפיינות הפקות גדולות שמושקע בהן כסף רב. במרבית הפקות הסטילס דלות התקציב המינוח הזה מתומצת לכמה דקות לפני הצילום במקרה הרע-מה שמצריך את אנשי הצוות להגיע מצויידים היטב "על כל צרה שלא תבוא",או מקסימום שליחת הרפרנסים במייל לחברי הצוות, במקרה הטוב). הצלם נותן את משנתו, הסטייליסט מנסה לתאר את הלך הרוח שעומד מאחורי ההפקה והמאפר ומעצב השיער צריכים לדעת לתת אינטרפטציה עדכנית לכל מכלול הרעיונות שהוצג לפניהם.

כך ישבנו לנו אנוכי וחברי הצוות שבחרתי לעבוד איתם ודנו בצילומים העתידיים-איזה דוגמניות כדאי לבחור, מה לעשות להן בשיער, כיצד לאבזר אותן ברוח ההשראה וכו', וכו'...עברנו על צילומים שונים, בחנו השראות שונות והגענו לגיבוש רעיון משותף.

בצילומים כדוגמת הסט המדובר, אני מאד אוהבת לעשות לעצמי סוג של הכנה לפני כן. אני נוהגת להכין סוג של סקיצה מצויירת שנקראת "פייס-צ'ארט"-עליה אני "בונה" את האימג' אותו אני מעוניינת ליצור. את הקרדיט בנושא אני חייבת לחברת "מאק" שבה עבדתי כארבע שנים. "מאק" עובדים כך בכל העולם, החל מתצוגות בהן הם מאפרים וכלה בהפקות מצולמות. כשיש צוות שלם של מאפרים והשאיפה היא שכולם יצרו את אותו מראה כדי לקבל אחידות, השימוש בפייס-צ'ארט הוא השיטה האולטימטיבית להבהרת ה"לוק" מבלי לדבר יותר מדי-מחד ישנו האימג' המצוייר, ומאידך ישנם גם פירוט המוצרים שבהם השתמשו כדי ליצור אותו. שיטת עבודה גאונית וקלה ליישום, אין ספק...

מכיוון שאצלי כאמור, ההפקה היתה יוזמה שלי, הפייסצ'ארטים שלי (תמונה 7) היוו סוג של מנחה מקום כשבפועל חלו שינויים קטנים אותם שיניתי ככל שהעבודה התקדמה.

ליום הצילומים הגעתי עם הפייסצ'רטים שלי-הם היו מונחים לפניי, ועל פיהם הוצאתי את כל החומרים להם הייתי זקוקה. מעצב השיער ואני עבדנו כתף אל כתף בחדר ההלבשה: הוא עושה שיער לדוגמנית אחת ואני מאפרת את השניה ולהיפך. כשהראשונה היתה מוכנה, העלינו אותה אל הסט. קצת טאץ' אפים אחרונים, נגיעה קטנה של איבזור ויאללה....הצלם מתחיל להקליק....

התוצאות כאן לפניכם בתמונות 8-11. שתי אינטרפטציות שונות אחת מן השניה ללוק הליצנים האהוב עלי כל כך....

עסקו וטרחו במלאכה:

צלם-דורון שטיין

דוגמניות-סשה טפטיקוב ל"יולי" וקטיה גור

סטיילינג+עיצוב שיער-בן רביבו

איפור-אנוכי....

עכשיו מדגדג לי שוב באצבעות.....הממממ....מי רוצה לחבור אליי להפקה בהשראת "המנסרים מטקסס"?!?!?!

יום של שופינג, בדיחות עצמיות והמון נוסטלגיה...

או.......Strolling down memory lane

נ' היא חברתי הטובה והקרובה ביותר. אני מתביישת להודות שההכרות רבת הדרמות שלנו נפרשת על פני 23 שנים מטורפות, מכיתה ח' לערך...עברנו הרבה ביחד בחיים, שתינו כבר לא תיכוניסטיות יותר, אבל כשאנחנו נפגשות, ואנחנו משתדלות לעשות את זה כמה שיותר-נדמה כי הטמטום והטירוף לא השתנו...

אתמול בבוקר החלטנו לנסוע לת"א לשופינג. בואו נאמר שיהיה מדוייק יותר להגיד שנ' נסעה לעשות שופינג. אני, למרבה האירוניה הגעתי על תקן ההורה המלווה ותחת הטייטל של ה"personal shopper" שלה.

נ' היא בחורה גדולה-וכשאני אומרת גדולה, אני מתכוונת לכמה תחומים. ראשית היא גדולה מהחיים...באמת!

אני ושאר החברה שלנו תמיד צוחקים עליה שהיא "דיווה". יש לה פשוט אישיות שכזו. קצת מזכירה את ההוצ'י מאמות הכושיות מהארלם, גם בלוק החיצוני וגם באישיות הדרמטית; עור שחום, עיניים שקדיות ושפתיים חושניות ובשרניות כמו שלא נתקלתי בכאלו בחיי. נ' גם בחורה גדולה פיזית-אם נדייק, קצת מעל מידה 46, מה שעושה את עניין חיפוש הבגדים בלבנט שלנו (שהלוא כולנו חסידות דקיקות גזרה, שלא לדבר על בנות 16 לנצח...)-למשימה לא כל כך פשוטה. מה שמדהים אצלה הוא שהאישיות שלה והסקס שנוטף ממנה פשוט גורמים לאנשים להתמגנט אליה גם כשהיא בתקופות יותר מלאות. בחורים מעולם לא חסרו לה ותמיד ראיתי בה איזו שהיא דוגמא ומופת למישהי שחיה פחות או יותר בשלום עם הגוף שלה ועם המון בטחון עצמי. אחרי תקופה ארוכה שבה לא רכשה לעצמה בגד נורמלי-החלטנו לנסוע לעיר הגדולה כדי לנסות את מזלנו....

כך, ב-9:00 בבוקר, בעודנו תקועות בפקק היומי בדרך לת"א, באוטו, ובעקבות פגישת המחזור עם החבר'ה מהתיכון הממשמשת ובאה עלינו בשבוע הבא-התחלנו להעלות זכרונות מתקופת התיכון. מה לבשנו (ראה מקרה הפוסט הקודם...), איך התאפרנו ובכלל מה היו הסטנדרטים שלנו ל"קוליות" ו"מגניבות" בתקופה שבה "בנטון", "טופר", "ליווייס", "ראש אינדיאני" ודומיהם היו הבון טון הנחשקים בעיני רוחה של כל קורבנית אופנה בפוטנציה בת 15...

כשנ' ואני רק הכרנו-הייתי עדיין צעירה ונבערת בענייני האיפור והטיפוח. עם המזל הנאחס שלי-בפעם הראשונה שהעזתי לשים עפרון שחור בעין, גורשתי בבושת פנים מהכיתה "לשטוף את העיניים" ע"י המורה המפרגנת שלי להיסטוריה, שהיתה אז כזכור לי-רווקה ממורמרת ומרושעת שמצעד בנות ה-16 המלבלבות לפניה כנראה הדיר בלילות שינה מעיניה והיא החליטה לעשות ממני אות ומופת למען יראו וייראו...

נ' לעומתי היתה פסגת הנשיות והקוקטיות הנחשקת. כבת להורים גרושים שנולדה ובילתה את מרבית שנות ילדותה ביבשת הרחוקה שנקראת גם "DOWN UNDER", וכאוחזת בתואר הנחשב של "אמא שלי שחקנית מהבראנז'ה"-נ' היתה בעייני כבר בגיל 15 אשת העולם הגדול. הידע שלה במוצרי איפור והאוצרות שהיו בארון האמבטיה של אמא שלה גרמו לי לרייר בקנאה בכל פעם שנפגשנו. בביקורים שלי אצלה בבית, מצאתי את עצמי רצה כל שתי דקות ל"שירותים" ולו רק כדי לחטט בארון האיפור העשיר שהיה להן בבית.

אמא שלה שהיתה כאמור שחקנית וזמרת מוערכת, טסה אז בכל רחבי העולם-ומתוקף מקצועה נחשפה להמון מוצרי איפור מקצועיים, שאיש בארץ איש לא שמע עליהם עדיין. היא החזיקה ברשותה פאלטות שלמות של צלליות ומייקאפים של חברת "KRAYOLAN" הגרמנית. אני זוכרת את עצמי "מסניפה" בהערצה את המוצרים-זה היה ערבוב של "ריח של חו"ל" עם קמצוץ "ריח שפתונים שאמא היתה שמה עלינו בתחפושות הילדות של פורים". נו, כולנו מכירים את הריח הזה-הריח של פורים....בנוסף היו לה המון מוצרים של חברת "גרלן" הנחשבת שאז, אם אני לא טועה-בכלל לא היו בארץ. האריזות הסמי-שחרזדיות המפורסמות שלהם, ביחד עם ההמצאות החמות של האיפור נכון לאותם הימים שכללו את הכחל המפורסם שלהם, וטיובה של גלוס אחד עם 4 צבעים ב"קומות"(!) היו שוס מטורף בעייני. ואני כבר לא מדברת על מדף הבשמים הענק שהיה שם-בקבוקים על בקבוקים של בשמים מהיוקרתיים ביותר ד'אז...."PARIS" של איב סאן-לורן, "BYZANCE" של רושה, וכמובן "ANAIS ANAIS" המפורסם של קשארל. תמיד היו לנ' גם בשמי "גיבוי" למקרה שחלילה יגמר לה הבושם החביב עליה ערב מסיבת כיתה חשובה....

שם התחילה כל ההתעניינות האובססיבית שלי, יש לומר, באיפור וטיפוח. אבל מה לעשות שאני, הקטנה, לא הייתי בת לאם מה"בראנז'ה" וכך "נאלצתי" להסתפק בסטים של צלליות של "קרליין" במקרים בהם היו לי כמה שקלים בכיסי, ובמקרים בהם הייתי ברת מזל יותר, והצלחתי לשכנע את אמא שלי היקרה (שתמיד משום כינתה את עצמה מאז "הכספומט הנייד") למסעות שופינג מטורפים ב"משביר לצרכן" כדי שנקנה שפתון חדש של "הלנה רובינשטיין"...

אני זוכרת את עצמי מתאימה לי "לוקים" של איפור מאד מושקעים לתיכון (מאז אינסידנט המורה להיסטוריה, סיגלתי לעצמי פה לא קטן, מה גם שעכשיו כולן כבר התאפרו אז לא היתה בעיה)...וכשאני אומרת מושקעים, אני מתכוונת לכל ה"שאבאם"-צלליות, עפרונות עיניים, מסקרה ושפתון. כל רכושי עלי אדמות היו בהתחלה שני סטים של "קרליין" שמאד-מאד אהבתי (ניסיתי בנרות למצוא תמונה שלהם, אך לשווא). אלו היו מארזים של 9 צלליות; מארז אחד "קר" של צלליות בוורוד וסגול שחרשתי עליו, ומארז שני "חם" של צלליות בגווני ברונזה וחומים. הם היו ארוזים בקופסאות פח ואני עד היום יכולה להרגיש את התחושה שלהם בידיים שלי. לכל "לוק" היתה דוקטרינת אביזרים משלימים נוקשה בדוגמת שפתון, סומק ומסקרה צבעונית (שנות השמונים, או לא?!) תואמים. מיום ליום גדל אוסף האיפור הקטן שלי ואני טיפחתי אותו באדיקות. בנוסף היתה לי גם דודה נערצת שעבדה כמנהלת דיילות בכירה ב"רבלון" וכך הייתי זוכה באופן קבוע ל"גודי באגס" לוהטים עם טסטרים חדשים ומוצרים נחשקים של "רבלון" ושל "אולטימה". תוך שנה, עם הגיעי לגיל 16 כבר נחשבתי בעיני חברותיי הטובות ל"מאפרת" של החבורה. תוסיפו לזה את האמביציה הבלתי ברורה כבר מגיל 8 ללמוד ב"שנקר" ואת הכשרון שירשתי מאבא שלי האהוב לציור-ותקבלו טינאייג'רית קטנה, עם תספורת א-לה פארה פוסט ואג'נדה לוחמנית וברורה למדי של "איזה לוקים יהיו שולטים בחורף הקרוב...".

מאותה השנה ואילך התפתחתי והשתכללתי, נ' וחברותיי האחרות הפכו להיות קורבניות מרצון להגיגי ומראות האיפור שמוחי הקודח הגה מדי פעם בעקבות כתבות האופנה שראיתי בעיתונים. בפורים של י"ב הגדלתי לעשות וע"פ תמונה של אחד מהאיפורים המופלאים של החתולים במחזמר "CATS" עשיתי על עצמי ציור פנים דומה. וכל זה עם שלוש מברשות מעפנות (שנדמה לי היום כאילו היו עשויות מסיבי צמר פלדה), שתיים וחצי צלליות משוללות פיגמנט בעליל והרבה-הרבה התלהבות עצמית שכנראה שרק בגיל ההתבגרות יש לנו אותה, ואולי חבל שכך...מצד שני-זה מסביר למה הרבה מאד אנשי מקצוע מהתחום (כולל אותי....?!) הם אינפנטילים לחלוטין בהתנהגותם...

כך העברנו לנו את הנסיעה, נ' ואנוכי בפרצי היסטריית-צחוק וירידות עצמיות קשות על אופנת האיפור הרווחת דאז, ועל החשיבות העצמית שבה היינו מתרגלות אותה...ברמזור העמוס של צומת כפר-שמריהו נזכרתי בעגמומיות איך בזבזתי את מלוא מענק השחרור הצבאי והאומלל שלי ע"ס 258 ש"ח (!) בקומת האיפור של ה"דראגסטור" ברמת-אביב, על החמישייה הידועה של כריסטיאן דיור. אז היא עוד הגיעה באריזת הענתיקה הכחולה שלהם. אני לעולם לא אשכח את המבט המתנשא של דיילת היופי כשהסתכלה עלי במבט לא מאמין כשביקשתי אותה בבטחון..."היא מ-אד יקרה!" אמרה לי בחשדנות אה-לה-הסצינה מ"אשה יפה"..."כן-כן, אני יודעת.." עניתי לה בחיוך חצוף בעודי מנפנפת בשטרות כמו הייתי מינימום ג'וליה רוברטס-"ובכל זאת הייתי רוצה אותה. תודה לך!"...כמובן שמרגע שהיא ראתה שאני אכן קונה אותה-כל היחס שלה אליי השתנה...אפילו קיבלתי תיק איפור עם מוצרים מוקטנים...אחחח...כמה הייתי מאושרת באותו הרגע...

עד היום דיילות היופי מזהות אותי כבר בכניסה כ"מכורה" קשה....מי אתם חושבים מימן לסניף ה"סופרפארם" הישיש והטוב שבקניון רמת אביב את השיפוץ החדש?! לבייב? לא-לא....זו הייתי אני. אנוכי הקטנה עם המינוס בבנק, והתאווה הבלתי פוסקת לאיפור חדש!!!

פינה חדשה:

"The good Samaritan"-"השומרוני הטוב"

בעקבות ההמלצה הקודמת שלי על חוויית שרות הלקוחות הנפלאה שעברתי ב"נעלי מרי" חשבתי לי-שדווקא בתקופה כלכלית קשה כזו-מן הראוי לציין לשבח את אותם "צדיקים בסדום" שנותנים שרות וחוויית קניות כיפיים.

המומלצת שלי היום, בעקבות השופינג עם נ' הינה החנות "BANKER" שברחוב דיזינגוף-ת"א. כמו שסיפרתי בתחילת הפוסט, נ' אינה בחורה במידה קטנה כלל וכלל, והיא התייאשה קצת מלמצוא בגדים אופנתיים וכיפיים שלא ייגרמו לה להרגיש כמו דודה שעברה את גיל הבלות. סקפטית למדי היא נכנסה איתי אל החנות המקסימה, שם נערמו לידינו מספר רב של חולצות שחלקן-לא רק שעלה עליה, אלא אף נראה יפה ושיקי. היא אף הרשתה לעצמה, רחמנא ליצלן, שלא כתמיד-לברור אילו היא אוהבת ואילו לא, ואף להעדיף גוון זה או אחר; פריבילגיה, שכפי שהיא עצמה ציינה בעצבים נמענת ממנה בשל המבחר הדל שיש בשוק הישראלי לביגוד במידות גדולות. בילינו שם כשעה קסומה וחייכנית במיוחד במחיצת יעלי ואיה המוכרות המקסימות שלא התעצלו ורצו עבורנו אינסוף פעמים ע"מ להביא עוד מידות מן המחסן. לאחר מכן ירדנו אל קומת המרתף המרווחת-שם נפרשו לפנינו עוד סטנדים של בגדים, מגפיים ונעליים מן החורף-כולם בהנחה, מזרקה "זנית" שהמתה קולות פיכפוך מים פסטוראליים וערסל ליחיד עליו הסתערתי בשמחה בעת נ' ממלמלת לעצמה מול המראה.

בקיצור-כל מי שמאסה באופציות המשמימות של מרבית החברות המסחריות לביגוד במידות גדולות, מוזמנת לשם בחום. טווח המידות נרחב מאד ומגיע עד מידה 46 או אפילו 48 במידות של חברות מסויימות. המבחר עצום וכולל בתוכו גם את הליין של החנות עצמה, בשם "עלמה"; קיימת אופציה למתן שירות תיקונים במידת הצורך ע"י התופרת שלהם (במידת האפשר כמובן)-והיחס אישי, מקסים ולא מתנשא גם למי שמעולם לא היתה מידה 38....

בקיצור-"תארזי לי את כל החנות! איפה משלמים?"

*****-חמישה כוכבים במדד ה"יפותו-מטר"

בקרו באתר שלי:www.yaelmakeup.co.il

כתבו לי:yaelmakeup09@gmail.com

נוסו על נפשותיכם-האייטיז חוזר...

(או....למה, למה, למה?!?!?!?)

ילידות השנתון שלי מן הסתם יבינו לליבי....הזוועה הזו שמביטה אלינו מכל פיסת עיתון אופנה קיקיוני ומכל חלון ראווה צעקני. אותו רטרו מחריד שקיווינו שלעולם לא נראה עוד.....כן-בנות, הוא חוזר, וב-ע-נ-ק! אז הנה אני מוכנה להיות הצדיקה היחידה בסדום-נביאת הזעם שלכם, ולומר בקול צעקה גדולה את מה שרבות מאיתנו חושבות:

לללללללללללללללללללללללללללאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא!!!!!!

למה דווקא העשור המזוויע ביותר של המאה ה-20 היה חייב לחזור בכזה קאמבק? אי אפשר היה לשחזר את השמלות הקוקטיות של הפיפטיז? או את הלוק הנערי של שנות העשרים? (אני בטוחה שמרבית בנות ישראל שבורכו ב"אגן הים התיכון" היו שמחות להשתחל לתוך שמלות השק ההם...)למה דווקא לעשור הכי מחריד מכל העשורים ניתנה כזו במה ענקית?

אז אני אגיד לכם למה...פשוט מאד! פשוט בגלל שכל הסטייליסטים/מעצבי האופנה/"מכתיבי הטרנדים" ה"סו-קולד" נחשבים היום הם ילדי שנות התשעים. פשוט כך-אין לי הסבר אחר...מי שבילה פיזית כמוני ועוד מרבית מחבריי את שנות הילדות והטינאייג'ריות שלו משנת71-91 המזוויעות, בחיים לא היה מחזיר את זה כטרנד............בדוק!!

זה פשוט הזוי שבכל בלוג או פוסט שאני רואה בנט מדגמנת לה עוללית, שבשנות השמונים אפילו לא חלמה להיות בייצית, וורסיה "מאגניבה, בלוק ווינטאג' (?!) של שנות השמונים"...WTF????? קודם כל-ממתי הפכתי להיות ווינטאג' קיבינימט?! שנית-רבאק..תגידי, מה את בכלל יודעת על העשור הזה שאת כל כך ששה לשחזר אותו?...הוא היה מ-ז-ע-ז-ע!!!

אז ככה-לטובת כל אלו שאז היו בחיתוליהם, או עדיין לא תוכננו, אני יותר משמחה להעלות בפניכם מסמך אנושי מזעזע-מלווה בתמונות מקוריות שלי ושל עוד אי אילו קורבנות אופנה אומללות שחשבו אז שזה ממש "מאגניב". איכשהו יש לי הרגשה שאחרי הפוסט הזה, שני העשורים הדוחים של השמונים והתשעים יראו לכם קצת פחות "גלאם" וקצת יותר "חראם!!!"...זהות האנשים בתמונות טושטשה מסיבות מובנות לכולם-לא הייתי רוצה להתפס מתה היום בדברים הללו....

הנעליים...
סנדלי/נעלי הגומי ההו-כה מאוסים (תמונה 1-רצ"ב שלי האישיים, מפריז; גם אני בזמנו חשבתי שהם הורסים; באמת הרסו-הרסו לי את הרגל)...לא בנות יקרות המעצבת הברזילאית "מליסה" לא הגתה אותן מראשה הקודח. סביר להניח שגם היא ילידת השנתון המאוס ולילה קשה אחד, אחרי שסבלה מסיוט מזעזע בו חזרה אחורה בזמן לתקופת ילדותה-עלה במוחה רעיון זדוני של איך לדפוק את דור ה"וואנאבי פשיוניסטיות" של היום-ומאז היא מגלגלת מיליונים על גבן של טינאייג'ריות מצחקקות בטימטום. בואו נקרא לילד בשמו-בעעעעע! הנעליים הללו כל כך לא מתאימות לקיץ הישראלי ההביל-הן דביקות, מעוררות זיעה, עושות פצעים-שלא לדבר על רחש ה"סקוואש-סקוואש" שעולה מפנים הסוליה שלהן בזמן שאת שוחה בהן מעדנות בעודך מהדסת ב"סטייל" ב-85% הלחות ברחוב תל-אביבי טיפוסי. בקיצור-לזרוק לתוך פח המיחזור הקרוב, ויפה שעה אחת קודם!

סנדלי ה"גלדיאטור"-כן...מה לעשות, עוד זוועתותון שכל בנות ישראל ששו לאמץ. הרי לפניכן הגרסה המקורית משנת 1986 לערך (תמונה 2)...מה שלא ברור לי-זה איך כל כך הרבה בחורות חושבות שנעל עם עשרות רצועות שחותכות את כף הרגל לרוחב-יכולה להחמיא. זה מרחיב את כף הרגל, זה מרחיב את הקרסול, זה מרחיב את השוק-אם לא ניחנתן ברגלי ברבור כשל ג'יזל בונדשן-רצוי שתוותרו על הפיאסקו הזה....

נעלי האולסטאר הישישות...(תמונה 3-כן, גם שלי....בוורוד, אלא מה?!) אותן נעליים שעד השנה האחרונה נעלו אותן בעיקר לוזרים חסרי פרוטה ששיחקו בזמנם החופשי משחקי D&D...הן עלו בחזרה לגדולה...ובשלל צבעים. נו...אז אתן יודעות מה...פסדר-דווקא אותן אני די מחבבת...נקסט...

מכנסיי רגליות...

בבקשה- העניין עם המכנסיים הללו הוא די טריקי...בואו נאמר שבישיבה הם נראים אפילו לא רע. הבעיה מתחילה כשאת קמה משיעור כפול של מעבדה בכימיה ומתחילה לצעוד לעבר הקפיטריה, רק כדי לגלות שהצטרפו אליך עוד צמד חברים לא קרואים בדוגמת שני שקים נפולים ומדלדלים, שהתלבשו כל אחד על איפה שהברך שלך היתה פעם.... השקים הללו-תוצאה אומללה של הבד שנמתח למוות בעת הישיבה משוכלת הרגליים והנשית שלך. כמה נשית את מרגישה עכשיו?!

מכנסי "פנסים" בגזרה גבוהה...

המממ....אז ככה-בואו נאמר שאם כולנו היינו שדופות עם מותן זערורית ועכוזון זערורי אף הוא, זה היה יכול להיות מגניב. כיוון שאצלנו בארץ-המותן אכן זערורית, אבל אזור האגן ממש לא-זה הופך את הגזרה הזו לטרגדיה מהלכת. אכן-מחמיאה מאד למותן הצרה, אבל בעזרתם האדיבה של ה"פנסים" גם מרחיבה את אזור הישבן, שלא לדבר על תוספת חיננית של כרס בירה-גם למי שאין כזו...ברור שבמגזין זה נראה מאד שיקי וסופיסטיקייטד, ראיתם פעם דוגמנית עם כרס??!! (תמונה 4-כל מילה מיותרת-איזה מזל שיש כריות בכתפיים ל"אזן" את הגזרה המעוותת הזו....)

סרבלים

בשלל גזרות ובשלל אורכים...עם שרוולים, בלי שרוולים, עם כתפיות, עם מכנסיים קצרים, עם מכנסיים ארוכים-כל מיני מינים; העיקר שתהיה חגורה במותן....כמה שיותר עבה-יותר טוב, ע"מ להדגיש את הפן האסתטי כל כך של "גוש" הבד הזה, איתו מרבית הנשים נראות כמו וורסיה חיה ונושמת של מיני-בר "נביעות" במקרה הטוב, או סתם כמו מקרר "אמנה" שתי דלתות, במקרה הרע. אני מוכנה להתערב איתכם שמי שהמציא את הגזרה הזו שנא נשים שנאת מוות...

הכאפייה/"שאל"/צעיף

אם היום טרנד ה"כאפייה" הפך לבינלאומי שמאחוריו עלאק מסר לאומני כלשהו (ראו מקרה "טופ-שופ" בלונדון)....אז זה סתם היה "קול", במיוחד אחרי שגמרת לפלרטט עם מדריכת הגדנ"ע הכוסית וה"מבוגרת" בטיול למצדה. לא היה "צופיפניק" שהחשיב את עצמו שלא הלך עם סמרטוט כזה או אחר כרוך בנון-שלאנט על הצוואר...כמה שיותר מג'וייף יותר טוב. אגב-רק אני חושבת שזה הוורסיה המתבגרת של ה"שמיכי"?!

שרוולי העטלף

למען האמת-זה טרנד שנמצא כאן כבר כמה שנים על צורותיו השונות... עוד טרנד שהמטרה העיקרית שלו היא לטשטש את קווי המתאר של הגוף...זה נורא נורא סקסי כשאת בת 16 וחצי הכתף שלך מבצבצת עם כתפיה של החזיה הראשונה; זה קצת פחות סקסי כשמדובר במחנכת שלך גב' סבר בת ה-60 שמידת החזיה שלה אז, FFF (לא-זה לא רק הליין של שירזי...), לא נכנסה בכלל לקו תקני החזיות המקובלים. התוצאה היתה סוג של פירמידה אנושית כשבחזית שלה מזדקרות זוג "פירמידות" נוספות שקצת קשה להתעלם מהן, בטח באמצע שיעור היסטוריה משמים על האמנסיפציה והשלטון הבריטי בא"י....

צבעים זוהרים!!!

אני מודה ומתוודה, יש לי חולשה קשה לטרנד הזה...הוא מסרב לעזוב אותי הגם שאני כבר קשישה מדי לעניין. יש משהו מקסים ושובב ב"IN-YOUR-FACE" הזה....טוב, אז לא חייבים ללכת על הטוטאל-לוק כמו בתמונה 5. אפשר סתם לשדרג הופעה בנאלית עם קצת צבע בעיניים...העיקר שיגידו שיש לך טעם ושאת מבינה באופנה. ואז את יכולה לומר לכל הקנאיות שזה "וינטאג' אמיתי, חגורה שלי אישית מגיל 15...." ("בארור...ברור שנשארתי אותה המידה במכנסיים......")

זהו יקיריי....
שקיות הקאה יחולקו ביציאה מן האתר....יחד עם חולצה של לירוי מ"FAME"...

"תגידי גברת, את זונה?!...."

(או...."אז למה לעזאזל כולם חושבים שאני "נותנת" בחינם?!?!?"......)


אני באמת לא מבינה את העניין הזה....באמת שלא....

לפני כמה חודשים פנתה אלי עורכת של פורטל תקשורתי חם מאד עם הצעה מפתה לסדרת אייטמים מצולמים ב"כיכובי" ובכיכוב סטייליסט ידוע-נקרא לו פה "טל תפוח". כשהתעניינתי לגבי התקציב-קיבלתי תשובה מגומגמת של "תראי-זה רק בהרצה כרגע...תחשבי על החשיפה המטורפת שתקבלי...תרוויחי מהעניין מאד מבחינה שיווקית....". נו שויין, אמרתי לעצמי, מדושנת עדיין מעונג המחמאה- מה יש לי להפסיד-עניין של כמה שעות צילום וכיף גדול...כן-כזו אני ....."זורמת"....בטח שזורמת....זורמת ב"שאקטי".....ב"שאנטי-באנטי"....זורמת כמו באשרם של אושו...אבל רגע....רגע-רגע חשבתי לעצמי כשסגרתי את הטלפון, למה בעצם? למה בעצם בחינם? ניחא הייתם אומרים...בואי נריץ את זה כמה פעמים ואם זה יילך טוב נדסקס משכורת; ניחא הייתם מציעים לממן עלויות החומרים; ניחא...לא יודעת מה...רגע, רגע...גם הסטייליסט עובד אצלכם פרו-בונו?! כאילו, מה, אשכרה באתם אליו ואמרתם לו "היי טל, אנחנו נורא רוצים אותך לאייטמים האלה-בתמורה תקבל את אסירות תודתנו הנצחית?!" כי איכשהו...יש לי תחושה שלא...אז למה רק אני יצאתי פה פראיירית תאבת פרסום? למותר לציין שסתמתי את הפה ולא אמרתי מילה...פראיירית אמרתי כבר...לא?! בסופו של דבר העניין נגנז ומעולם לא יצא לפועל....אבל העקרון בעינו נשאר....הנה שיחה לדוגמא שאני מקבלת חדשות לבקרים מגורמים אלו ואחרים:

הפקה:"שלום-קיבלנו עליך המלצות חמות מ-XXX שעבדה איתך על פרוייקט YYY...היינו רוצים שתעבדי איתנו בפרוייקט מ-א-ג-נ-י-ב וחדשני שיוצא בחודש הבא...מה דעתך?"
אני:"המממ...וואלה, נשמע נחמד לאללה, מה התקציב?"
הפקה (בזעזוע):"תקציב???????? לא, תראי-זו הפקה דלת תקציב....אין לנו כסף לשלם לאנשי המקצוע, אבל תחשבי על החשיפה..."
אני:"אוקיי סבבה just name the time and the place and i'll be there! אם תרצו גם אסתובב ואוריד את המכנסיים, ובסוף גם אגיד לכם תודה! איפה לחתום?"
כל שני וחמישי אני מקבלת הצעות "עבודה" מאתגרות שכאלה-אמה מה...כסף? כאילו-ממש כסף? יוק!!!

ועכשיו אני חייבת להבהיר כמה נקודות כדי שלא יצטייר פה הרושם המוטעה....אני לא סנובית-באמת שלא...אני יודעת שכדי להצליח בעולם הזה, צריך גם לחרוק שיניים ולעבוד בחינם, כדי להתפרסם, כדי להכיר אנשים, כדי לשווק את עצמך...הכל ברור לי, יש בהחלט שת"פים שמפרים את שני הצדדים...אני מבינה שלפעמים צריך לשלוח לחמך על פני המים ולחכות ליום שזה ישתלם בחזרה...יש מספיק פרוייקטים שמעניינים אותי ומאתגרים אותי כך שאני מוצאת שאני "מורווחת" מהם גם בלי הכסף-אלא באמת תמורת ההזדמנות לעבוד עם אנשים מקצועניים ומוכשרים להפליא. אבל על בסיס קבוע?! למה????
אני לא בעסק יומיים....כבר יצא לי לעשות פרוייקטים גדולים, הרזומה שלי מכובד...אז מה הקטע? למה לא אשכרה לשלם לבנאדם בתמורה לעבודה שלו?

אני מבינה שיש הפקות דלות תקציב, שהמצב בשוק קשה היום, שיש אלף קופצים על כל הצעת עבודה-אז סבבה...אל תשלמו בוכטות, תצהירו מראש שהתקציב מצומצם ואתם יכולים להרשות לעצמכם לשלם X כסף-הסיטואציה תהיה הרבה יותר מכובדת-גם עבורכם וגם עבורי. כי בכנות, אני באמת לא מבינה איך חברות גדולות (ואני מדברת פה על חברות גדולות!! כאלו שמגלגלות סכומים יפים מאד של כסף) מרשות לעצמן להתנהג בדורסנות שכזו. לא ברור לי באיזו זכות אפשר להציע לאדם "עבודה" ובאותה נשימה ממש, להצהיר בעזות מצח שהיא בחינם....(לטובתו כמובן; כולם אלטרואיסטים מ-אד גדולים, ורוצים רק בטובת הכלל...)....ובכלל-האם הם מכירים סופר מרקט שבו משלמים בחיוך? האם כשהם הולכים לרופא השיניים הם אומרים לו:"שמע חביבי, את הגשר הזה תעשה לי בחינם כי כדאי לך. אני נורא מקושר ואני אספר עליך להמון אנשים. בלונג ראן-אתה עוד תודה לי...."
(ואף מילה על "שוטף+120"....זה המצאה ישראלית לא?!)

אז פאק איט! אני אולי זונה, אבל זונה מוכשרת למדי שיודעת את העבודה היטב....אז בבקשה:

You got the job done?! Now pay motherfucker!!!-רצוי ב"קאש".....

N-E-X-T!!!
ולשם שינוי-מילה טובה לסיום, אפרופו המצב הכלכלי העגום וכו', וכו'... הנה דוגמא לחברה, שגם עכשיו בתקופה הזו יודעת לתת שרות לקוחות מצויין, מכירה ומוקירה בערך המושג "שימור לקוח" (לא-זו לא מילה גסה....)
לפני כשנה רכשתי זוג מגפיים בנעלי "מרי" בקניון רמת-אביב. הן שכבו אצלי בארון כחודשיים עד שהחלטתי לחנוך אותן. מדדתי אותן שוב, ולצערי האימום לא היה לי נוח. חזרתי לסניף שלהם בקניון "ארנה" עם הנעליים וביקשתי להחליף. ללא אומר ודברים וגם ללא חשבונית, איפשרו לי להחליף אותן. בחרתי לי בזוג אחר יקר יותר-הוספתי כסף והפלגתי מאושרת לדרכי.
"חרשתי" על המגפיים במשך כשישה חודשים. הן היו נפלאות, נוחות ושוות כל שקל ושקל ששילמתי עליהן (ותאמינו לי-שילמתי הרבה מאד!). אחרי כחצי שנה גיליתי לדאבוני, שהעקב התעקם ודרוש תיקון. שוב חזרתי לסניף ב"ארנה" היכן שרכשתי אותן ומסרתי את המגפיים לתיקון.
מנהלת הסניף-אשה מקסימה בשם דרורה לקחה את הפרטים שלי והבטיחה לחזור אלי תוך 10 ימים עם תשובה לגבי התיקון. ואמנם-אחרי כעשרה ימים, התקשרה אלי דרורה ומסרה לי שלאחר ברור עם המפעל בחו"ל-התחוור להם כי אין אפשרות לתקן את המגף, אבל הם ישמחו לזכות אותי בסכום הקניה-כך שאוכל לבוא ולבחור לי כל זוג אחר במקומם מן הקולקציה החדשה. כל שהייתי צריכה להמציא היה פירוט כרטיס האשראי-ע"מ להראות כמה כסף שילמתי עליהן.
שלחתי להם את פרוט האשראי ומיד לאחר מכן קיבלתי צלצול טלפון שהזמין אותי לחנות לבחור לי מה שארצה בסכום הזה מקולקציית הקיץ החדשה.
אין לי מילים לתאר את תחושת הכיף הגדולה של להכנס לחנות ולצאת כשבאמתחתי שני (!) זוגות נעליים דנדשות ויפהפיות מבלי להוציא במעמד ולו שקל אחד!
אותי באופן אישי-הם הרוויחו לתמיד!!!
שאפו ל"מרי" נעליים- ושאפו נוסף לדרורה המקסימה. כן ירבו ויפנימו!!!

***בתמונה:זה מה שקורה כשמישהי מתעצבנת שלא שילמו לה על העבודה....ראו הוזהרתם!!!
צילום:חאבייר פאדיליה

"תגידי, איזה מייקאפ את חושבת יהיה לי טוב?"

(או..."לא-אני ממש לא בעניין של להתאים לך עכשיו מייקאפ על הבר בין הוודקה לנאצ'וס...")
כולנו מכירים את התופעה ההו-כה ישראלית והמעצבנת הזו. אתם הולכים למסיבה-מפה לשם מכירים לכם אנשים חדשים, שברגע ששומעים על המקצוע שלכם (רופא, עו"ד, רוא"ח או כל בעל מקצוע חופשי אחר לצורך העניין) מזדרזים לבקש שירות אינסטנט-בין אם זה חו"ד על הפלולה החדשה שצמחה על הגב; ציטוט מחוקי התעבורה לשנת תרש"ט סעיף ב/קטן; עזרה במילוי טפסי ניכוי מס במקור, או במקרה שלי-התאמת מייקאפ+צלליות קומפלט....

"אההה-אז זו את המאפרת מהטלויזיה...יהה...אולי את יכולה להמליץ לי על מייקאפ? משהו ככה טוב...." צועקת אלי ערפדית האנרגיה חסרת הטאקט מבעד לרעש המוזיקה שמצלצל באוזניים....
"תראי...." אני זעה בחוסר נוחות מופגן...אולי היא תבין את הרמז...."זה קצת קשה ככה על רגל אחת.....אולי בפעם אחרת, כשהתנאים יהיו טובים יותר....?"
"אויש-נו...שטויות" היא צורחת שוב..."כולה שניה אחת...תראי אני בד"ב משתמשת ב"חרטטה דה-לה קנטטה" של חברת זובי-בובי, אבל בזמן האחרון זה כבר לא זה...את יודעת למה אני מתכוונת..." היא ממשיכה לקדוח תוך התעלמות הפגנתית מהעובדה שביד אחת אני אוחזת בכוס משקה ובשניה בקערית נאצ'וס פריכים...
אז למען הסר ספק-אם מי מכן מזהה את עצמה בדיאלוג ההזוי הזה-כצד הערפדי, הנה כמה נקודות להבהרה:

א. לא, אני לא "יודעת"...
ב. ממש לא ב**ן שלי להתאים לך כרגע, בזמן הבילוי החופשי שלי, מייקאפ...ואגב-סתם אנקדוטה-אני אשכרה מתפרנסת מזה-הווה אומר, אני לא עובדת בחינם....
ג. ממש-אבל ממש לא מעניינת אותי חווית הקניה המזעזעת שהיתה לך בקאונטר של "שמיל חוואייאג'", לא אכפת לי שאיפרו אותך מזעזע, וכן-יש לי כרטיס הנחה על המוצרים אבל אני לא מתכוונת "לתת" לך אותו....
ד. רוצה גם "פוט מאסאג'" אולי????

אז בשביל כל אלה מביניכן שטאקט הוא מינוח שחסר להן במילון-וחייבות לדעת הכל באותו הרגע, גם אם זה בדאנס בר סוער בשישי בלילה,הכנתי רשימת מומלצים אישית.
רק כמה הבהרות לפני כן:"רשימה אישית" משמעה, המוצרים שאני אוהבת באופן אישי ולכן מתאימים לי. אין בה בהכרח המלצה גורפת לכלל אוכלוסיית העולם....יש דברים שתאהבו כמוני-יש כאלו שלא. מוצרים כמו מייקאפ למשל-דורשים התאמה אישית. זה שאני ממליצה זה טוב ויפה, אבל תמיד כדאי להתנסות. מעבר לזה-לצערי הרב, אבא שלי עדיין אינו מנכ"ל קונצרן איפור ידוע, אני לא מייצגת אף אחת מן החברות שלעיל, אין לי שם אחוזים (וחבל...), ובטח ובטח שאני לא הדוברת הרשמית של אף אחת מהן....
הנתחילה?

1. מייקאפ

"DOUBLE WEAR" של חברת "אסתי לאודר"-מייקאפ נוזלי על בסיס סיליקון. עמיד מאד ובעל יכולת כיסוי בינונית-מלאה וגימור מאט. בעקרון מתאים לכלל סוגי העור, למעט עור יבש במיוחד. למרות זאת-גם בתקופות היובש הקיצוניות של העור שלי-אני מוצאת שעם "מכת לחות" מאסיבית מתחתיו, הוא יושב נפלא. ה"פאק" היחיד שלו הוא המיכל-מדובר בבקבוק זכוכית עם פיה רחבה, שמצריך "מזיגה" ישירה של המייקאפ על היד, אין אפליקטור או משאבה. מצד שני-תמיד אפשר לרוץ לסניף "מאק" הקרוב-לרכוש משאבה למייקאפ נוזלי בכ-20 ש"ח ולהבריג אותה בשניה על פיית הבקבוק. זה מתאים באורח פלא-והבעיה נפתרת.

2. קונסילר

"SELECT MOISTURECOVER" של חברת "מאק"-קונסילר קליל ולחותי להפליא שמגיע במיכל של גלוס עם אפליקטור ספוגית. קל לתפעול, בעל כיסוי קל-בינוני. אני אישית לא אוהבת "לשפכטל" את האזור העדין שמתחת לעיניים. מצד שני-אין לי כהויות מאסיביות שם. בכל מקרה, מי מכן שחובבת את אפקט ה"צמנט" על הפנים, ומתחת לעיניים בפרט-הקונסילר הזה אינו בשבילה...

3. פודרה

"BLOT POWDER" של חברת "מאק"-פודרה שקופה באבן או בתפזורת. מטרתה היחידה היא מניעת הברקות, אין לה כיסוי או גוון מורגשים (להלן "שקופה") ולכן גם אין לה עובי על הפנים. נפלאה לטאץ' אפים במהלך היום כיוון שאינה יוצרת מראה עמוס ומקומח כמו הרבה פודרות אחרות.

4. בסיס לצלליות

"URBAN DECAY PRIMER POTION" של חברת "אורבן דיקיי" (דההה)-בקבוקון פלא עם מקלון שמספק בהינף מריחה קטנטה של חומר על העפעפיים עמידות שיא גם לצלליות שקנית בשוק ברמלה בשקל וחמישים. אם העפעפיים השומניים שלי לא עמדו במקסם-גם שלך לא יוכלו...מבטיחה..

5. צלליות עמידות בקרם

"PAINT" של חברת "מאק"-כאמור, צלליות במרקם קרמי בעלות עמידות איתנה גם בתנאי הלחות המזעזעים שיש בארץ. מגיעות בטיובות קטנות כמו צבעים של ציירים (ומכאן שמם) במגוון צבעים. ניתן להשתמש בהן גם כבסיס לצלליות וגם כצללית בפני עצמן. מספיק לרכוש אחת בצבע נייטרלי שישתלב לך עם מרבית הגוונים של צלליות האבן שברשותך-ואת מסודרת!

6. מסקרה

"VOLUME EFFET FAUX CILS" של חברת "איב סאן-לורן"-אחת המסקרות הטובות ביותר שהריסים הישרים שלי נתקלו בהן בחיים. בכלל-אני חסידה מאד גדולה של מרבית המסקרות מבית אס"ל, אבל זו הספציפית נפלאה למראה עשיר ומעוגל. אם יש לך עיניים בהירות-כחולות או ירוקות נסי את צבע החציל-מספר 5. הצבע שלה ישדרג לך כל הופעה סתמית....

7. סומק

"CREAM BLUSH" של חברת "נארס"-באמת שמדובר בסוג של פלא. שלל סמקים בקרם, שעל אף שמם-מתקבלים על הפנים כעמידים וטבעיים להפליא. שלמות שכזו, דורשת לרכוש את מלוא גווני הליין. המומלצים שבהם הינם "PENNY LANE" לבהירות וה-"CACTUS FLOWER" לכהות קצת יותר...מכתבי תודה-כאן בתגובות....אני מחכה!

8. שימר בנוזל

"HIGH BEAM" של חברת "בנפיט"-שימר נוזלי בגוון ורדרד כסוף; מגיע בבקבוקון זכוכית כמו של לק לציפורניים, עם מברשת. מתאים בגוון כמעט לכל גווני העור-כמה טיפות על עצמות הגבה והרקות ישדרגו לכן כל לוק של "ערב". בנוסף, ניתן למזוג ממנו קצת למייקאפ הנוזלי החביב עליכן לקבלת מראה עור פנים קורן וזוהר.

9. ברונזר/הצללות

"SCULPT AND SHAPE" של חברת "מאק" (ניתן להשיג רק בסניפי ה-PRO)-ליין שלם של פודרות באבן, למבחר גווני עור, המיועדות להצללות ולהארות של הפנים. בניגוד לברונזרים המצויים שכה מאוסים עלי, בעלי תת הגוון הכתום והמנצנצים בד"כ, הפודרות הללו בעלות תת גוון אפרפר, מה שמונע מהן ל"התנגש" עם צבעי הסומק-אם אתן מאלו שאוהבות גם וגם. יתרון נוסף-בניגוד לפיאסקו האיום של "האדמה האינדיאנית" שחביבה כל כך על נשות ישראל ומותירה את פניהם בגוון גזר גמדי בשמלת "נצנץ דה-לה קשקש"...אלו לא יראו וינצנצו למרחוק-אלא יעשו את העבודה ביעילות יתר שקטה, גם לבעלות העור הבהיר שבינינו....

10. מסיר איפור

"CLEANSE-OFF OIL" של חברת "מאק"-בקבוקון גדול של שמן הידרופילי (שמן ש"מסיס" במים). במגע עם מים, השמן הופך לתחליב נודניקי שמוריד ביעילות כל שארית אפשרית של איפור פנים ועיניים, גם מהסוג העמיד ביותר. למעט בעיית "עננות" קלה בראיה בשניות שלאחר מכן-המוצר מותיר את העור, צח, רך ומלוחח ללא כל שמץ שמנוניות. לא תפסיקו להתלטף!

זהו יקירותי הערפדיות....אנא מכן-קראו, שננו והפנימו...בפעם הבאה שאתן פוגשות אותי בבר אפלולי משהו-יש לי רק בקשה אחת אליכן...

"באמא שלכן...תנו להשתכר בשקט!!!..."

1. "PAINT" של "מאק"
2. השימר המהולל של "בנפיט"
3. מסיר האיפור בשמן של "מאק"
(כל התמונות לקוחות מהאתרים הרשמיים של החברות)

אמא שלי....

(או....למה תמיד שנורא-נורא טוב, הכי כואב בתוך הלב?)
"There's a feeling i get when i look to the west, And my spirit is crying for leaving..."

אתמול היה לי יום מופלא שכזה-באמת יום מוצלח; אחד מאלה שמסתיים עמוק אל תוך הלילה כשאתה כבר זוחל על ארבע מרוב עייפות, אבל גם מסופק...התחלתי בבוקר עם הפקת צילומי סטילס. משהו קטן וכיפי, עם צוות מדהים שכלל צלמת מקסימה ומוכשרת, סטייליסט חביב ומפרגן ודוגמנית מתוקה וחייכנית עד בלי די. לא משהו של מה בכך בעולם הזה-נתקלים בכל כך הרבה אנשים לא סימפטיים ואנטיפתיים שלעבוד עם קבוצה כל כך משובחת ומלאת אנרגיות כמו זו היה באמת כיף צרוף....נהניתי מכל שניה! אחרי זה רצתי לאפר בתצוגת אופנה, או יותר נכון מיצג אופנה במסגרת הלילה הלבן של חגיגות ה-100 לת"א. היה קשה, ארוך ומייגע-אבל בהחלט "פאן"...אנשים מצחיקים ואווירה כאוטית משהו של "מאחורי הקלעים" אבל הכי חשוב-עשיתי את הדבר שאני הכי אוהבת בעולם-לאפר...סיימתי את היום הארוך הזה בשעה אחת בלילה, אחרי כ-13 שעות עבודה רצופות. הייתי גמורה מעייפות-אבל נהניתי מכל שניה. כשנכנסתי לאוטו הייתי עדיין מחוייכת...


אז איך זה לעזאזל 10 דקות אחרי זה, כשברקע מתנגן "stairway to heaven" וסולו הגיטרה המפורסם של ג'ימי פייג' מיילל ברקע בקולי קולות אני מוצאת את עצמי מתייפחת בהיסטריה מעל ההגה????

איך לעזאזל תמיד כשנורא נורא טוב לי ודברים הולכים מצויין, איך לעזאזל דווקא אז החוסר שלך מפלח לי את התודעה כמו אגרוף מרושע באזור הסרעפת?! למה דווקא ברגעים הכי מאושרים שלי-את לא שם כדי לחלוק את זה איתי?! מי לעזאזל החליט שככה את צריכה ללכת קיבינימט? מי המניאק הזה?! יש לו איתי פאקינג חשבון, לבן-זונה!!!

"And it's whispered that soon, if we all call the tune, Then the piper will lead us to reason..."

את יודעת...שלשום ביקרתי את אבא עם אפרוחית. השעה כבר היתה שעת ערב והחלטתי לנצל את ההזדמנות ולקלח אותה אצלכם באמבטיה, כמו שהרבה פעמים אני עושה. שיחקנו במים, התנגבנו, התלבשנו וישבתי לסרק את השיער שלה...סרקתי לה אותו במסרק שלך כמו שאני תמיד עושה לפני שאני מייבשת לה אותו. ...ופתאום-לרגע אחד מטלטל, יכולתי להריח את הריח של השיער שלך ממנו...
הרכנתי את הראש לעבר השיער הרטוב של אפרוחית והריח הזה היכה בי שוב-הריח החפוף הזה שתמיד היה לך בשיער. וככה, בשניה אחת-חזר הכאב המפלח הזה של הגעגוע שתמיד כשנדמה לי שהוא קהה קצת-הוא חוזר להכות שוב במלוא העוצמה כאילו לא עברו מאז שנה וחצי...והכאב תמיד מפלח את הבטן באזור הסרעפת, כמו מכת אגרוף מהסוג שגורם לנשימה שלך להעצר לרגע, ולראש להיות סחרחר ולבחילה המרושעת ההיא להסתנן לך לקרביים, והדמעות מציפות את העיניים כמו אז-והראיה מתערפלת, והגוש ההוא חונק את הגרון...ולשניה אחת, בתוך כל הסחרור הזה, אפרוחית הופכת להיות את ואני יכולה שוב לחבק אותך, ולהריח את הריח הזה מהשיער שלה...אבל רק לשבריר שניה...כי אז התודעה המרושעת שוב לוקחת פיקוד...היא לא את. את כבר לא כאן מזמן....

"Yes, there are two paths you can go by, But in the long run-There's still time to change the road you're on..."

את לא כאן לחלוק איתי את הרגעים הקטנים האלו של הג'יבריש הבלתי פוסק שאפרוחית התחילה לייצר, ואת כבר לא כאן לראות את הצעדים הראשונים שלה-מתנדנדת כמו ברווז שיכור כשצהלות שמחה מצווחות מגרונה.."תראי סבתא-אני הולכת..."..ואת לא כאן להיות גאה בכל ההשגים המקצועיים החדשים שלי שלעולם לא תזכי עוד לראות, ואת לא כאן בבקרים כשבאופן אינסטינקטיבי אני שולחת יד לטלפון כדי לספר לך על איזה פרוייקט חדש ומגניב שקיבלתי, או על מחמאה מטורפת שזכיתי לה, או על צילום יפהפה שהייתי שותפה לו...ואת לא כאן גם סתם כדי לחלוק איתי יום מחורבן שעובר עליי...אבל הכי-הכי את לא כאן, דווקא בימים כמו אתמול-כשהכל מתנהל על מי מישרין ואני מתמלאת גאווה בעצמי-דווקא אז את לא כאן...וזה כל כך כואב....

"Your head is humming and it wont go in case you dont know, The piper's calling you to join him..."

ובאותם רגעים פשוט מתחשק לי להמשיך ולנסוע עוד, ועוד ועוד...ולבכות עד בלי די...עד שכבר לא תשאר לי טיפת כוח בגוף...ואז לישון ולישון ולישון עד אין קץ...מבלי לחלום....

"And as we wind on down the road, Our shadows taller than our souls..."

ואז אני חוזרת הביתה-מותשת, סחוטה, עייפה ועצובה-עם שאריות קלושות של זכרונות היום הנפלא הזה שהיה לי...ואני יושבת מבולבלת מול המסך...אני חייבת לכתוב לך....לכתוב את כל מה שכתבתי עכשיו...אבל אני פשוט לא יכולה...והמילים מתמסמסות בתוך הראש...והכאב שוב נמוג לו לתוך החשכה...כמו שד מהאופל הוא חוזר בחזרה למאורה שלו-שם ישב בשקט עד לפעם הבאה שבה ירים את ראשו החמצמץ...ויזכיר לי טוב-טוב...מה מציאות ומה חלום...

אמא, את כל כך חסרה לי!

לא מוותרת...
יעל

"To be a rock, And not to roll..."

מפרגנות בע"מ...

(או...."תגידי הצללית הזו לא קצת "מפילה" לך את העין?...")
אנחנו ידועים כעם מפרגן...באמת-באמת....אנחנו מפרגנים האחד לשני כל הזמן.....על הכל:על המכונית החדשה...על הדירה המשופצת...על החברה ה"שווה"..על השמלה המחמיאה....כל יום-הוא יום נוסף של פרגון צרוף...אם תשאלו אותי, אין בליבי ספק שאפילו ביציאת מצרים הבנות פירגנו בטירוף האחת אל השניה..."תקווה, אני אומרת לך...אל תדפקי הופעה-בשביל מה..הרי המשה הזה, הוא סתם חתיאר...וזה לא שהסנדלים של מנולו בנויים לכל החול והאבק הזה של המדבר.עזבי-אני אומרת לך...חבל על הטרחה שלך-גם ככה הרגליים הן לא הצד החזק שלך...בואי נראה מה יהיה בארץ המובטחת...."

כבר הזכרתי את התופעה הזו באחד הפוסטים הקודמים, לא?...בעבודתי הקודמת בחברת האיפור ה"היא" היינו קוראות לזה "סינדרום החברה/האחות/האמא המפרגנת...". וכן-איכשהו זה מין סוג של סינדרום כזה שבא לידי ביטוי במיוחד אצל בנות המין הנשי...מין איזו התפרצות קטנה של רשעות שמרכזת בתוכה כל מיני רגשות נחיתות, קנאה, וחוסר בטחון עצמי לתוך רגע קטן כזה של..."מה יש לך שם ליד העין....זה לכלוך? אה..לא..זה פלולה.....משהו חדש? אולי כדאי שתבדקי-את יודעת היום זה נורא מסוכן. ועוד עם איך שטיגנת את עצמך בגיל 20 בשמש...אי אפשר לדעת...את כבר לא פרגית, את יודעת...בגילך..."

תארו לעצמכם סנריו קטן שכזה...שעות הבוקר המאוחרות-קניון יוקרתי במרכז ת"א. שלוש חברות בנות כחמישים פלוס, נכנסות בקול קרקור תרנגולות עז לחנות, בידיים שקיות גדושות של "קום-איל-פו" ובפה שאריות של סנדביץ' הבריאות מהלחם הקל של בית הקפה היוקרתי שממול...כולן נשים נאות לכל הדעות, מוקפדות ונראות מצויין.

הג'ינג'ית:"היי, הייתי רוצה להתאים לעצמי מייקאפ חדש ואולי כמה צלליות נחמדות..ככה בכיף, אפשר?"
(שתי התרנגולות האחרות, להלן "מפרגנת א'" ו"מפרגנת ב'" עסוקות בינתיים בלהטריד את שאר המאפרות ולעבור על כל שפתון אפשרי שעל סטנד השפתונים)...הן שמות לב שחברתן הג'ינג'ית מתיישבת ומיד מגיעות כרוח סערה...
מפרגנת א' (גבוהה,מתוכשטת מכף רגל ועד ראש, מדברת בנימה דידקטית...בטוח מורה לשעבר...):"צילה, מה...את מתיישבת עכשיו להתאפר? בשביל מה את צריכה? יש לך פגישה עם המאהב אחרי זה?" (מקרקרת בקול צחקוק משועשעת מעצמה....)
מפרגנת ב' (תוך כדי מריחה מיומנת של שפתון אל מול המראה):"נו, בטח...מה את לא יודעת שהקפה איתנו היה רק תרוץ? לכבוד יום הולדתה החמישים וחמש היא החליטה להתחדש במאהב קטן...."
צילה (הג'ינג'ית בשבילכם):(תוך כדי חיוך נבוך....) "אויש נו בנות-מה קרה לכן...איזה מאהב, כולה בא לי לבדוק את המייקאפ החדש שלהם, שמעתי שהוא נפלא לעור עדין כמו שלי...."
אני:"נכון-את צודקת...אני באמת חושבת שהוא יהיה לך מצויין. העור שלך אמנם עדין וקצת יבש, אבל שמור היטב ונראה טוב מאד. מה שיפה במייקאפ הזה הוא ש..."
מפרגנת א':(קוטעת אותי בגסות תוך כדי גרירה קולנית של כסא סמוך) "כן...אולי באמת כדאי שתנסי,אם עליך הוא יהיה טוב-עלי בטוח הוא יהיה מצויין. את הלוא מעשנת מגיל 18 לא? לא חבל עליך? למה את חושבת העור שלך יבש כל כך...?...נו-נו!" היא מאיצה בי "שימי לה ונראה!"
אני:(תוך כדי האפליקציה של המייקאפ מתרגלת מנטרת שנטי-באנטי בראש:"אוםםםםםםםם"...) "ובכן-כמו שאמרתי...המייקאפ הזה מכיל רפלקטורים קטנטנים שמטרתם היא ליצור אשליה אופטית של החזר קרני האור וע"י כך ליצור מראה רך יותר של....."
אני לא מספיקה לסיים את המשפט ו...
מפרגנת ב':(מסוקרנת, מורידה את המשקפיים המתוכשטים שלה לקצה האף ובוחנת בדקדקנות של זכוכית מגדלת כל נקבובית על האף של צילה המסכנה): "רגע, אז את אומרת שזה במקום בוטוקס? שמעת ציפי?" היא פונה אל הגבוהה..."את יכולה להפסיק לחסוך...." ציפי מסתכלת עליה במבטי רצח אבל מחייכת חיוך קטן ומרושע...
בינתיים אני מסיימת את האפליקציה-ונותנת לצילה מראה כדי להתרשם....
אני:"מה דעתך? צאי החוצה לאור היום מחוץ לחנות...ככה תוכלי לראות את זה באור טבעי יותר..."
צילה מנסה לפלס את דרכה דרך שתי הבולדוזריות שעומדות בדרך....
מפרגנת א'+ב' במקהלה:"תראי...תראי.....המממ......."
צילה:"מה? מה דעתכן....נחמד לא?" מחוייכת אל בבואתה שבמראה...
מפרגנת א':"נחמד כן...לא משהו שלא ראינו עדיין...ואת יודעת, אני חושבת שהוא קצת מדגיש לך את הקימטוטים מסביב לפה...העישון...את יודעת....."(מצקצקת בלשונה בהטעמה....)
צילה:(בנימה מבוהלת) "מה....? איזה קימטוטים? איפה?"
מפרגנת ב':"הנה פה-את לא רואה?! רגע-תסובבי את הראש שמאלה...ככה....עכשיו תטי אותו קצת אחורה...יופי...עכשיו כווני את המראה שתעמוד בדיוק פה! הנה-את רואה...ממש כאן. מאיפה שאני עומדת רואים את זה מצויין!"
צילה עומדת נוגה אל מול הזוית הבלתי אפשרית של המראה...בעודה פוסחת על שני הסעיפים-אני מגייסת בתנועות עיניים נזעמות שתי מאפרות קולגות שלי-שיקחו מאיתנו את האסון הממשמש ובא הזה-ויתאימו לשתי ציפורי הטרף מייקאפ וסומק באופן אישי, צמוד ולוחץ...לפני שצילה האומללה תרד מן הפסים...
אני:"בואי-בואי..עזבי,קחי את הזמן לחשוב על זה...בואי נבחר לך בינתיים צלליות נחמדות אם אנחנו כבר ב"שוונג"...זה מה שרצית לא?"
צילה מהנהנת בראשה בבעסה ומתיישבת חזרה בכסא...
אני מסיימת את איפור העיניים ומסתכלת על צילה...כן-אין ספק, אשה נאה מאד, עור טוב, עיניים יפות, חייכנית. אני מחייכת אליה בסיפוק ומחזירה לה את המראה-רק כדי לראות את החיוך שנמרח לה בחזרה על הפנים...
צילה:"וואו-זה ממש מדגיש לי את העיניים..בחיי-מפה באמת אני חייבת לרוץ לחפש מאהב..." (מעפעפת בריסיה בהפגנתיות כנגד "המפרגנות" שרצות אליה לבדוק את התוצאה....) "תראו כמה יפה יעל איפרה אותי...אני נראית בת 25 שוב..." היא צוחקת....
מפרגנת א':(תוך כדי התפתלות של חוסר נוחות-אין מה לומר, צילה היא אשה יפה..)"נו...טוב-אל תגזימי, אבל כן, נחמד מה שהיא עשתה לך בעיניים...אבל...תגידי....אולי אני טועה...אבל, הצללית הזו לא מפילה לך קצת את העין?"....

אז מה מוסר ההשכל שלנו היום?
אמממ...פרגון עושה טוב לעור הפנים...וחיוך יכול לעשות טוב בנשמה....
מותר לפרגן-במיוחד למי שמגיע....
ובעברית צחה, למי שלא הפנימה עדיין...

אם אין לך משהו טוב לומר-אולי תשתקי?!
בתמונות:
1. אשה לאשה-כרישה....(איימי מישימורה לעתון DAZED AND CONFUSED)
2. הלוואי על כולנו "מפלצת ירוקת עין" שכזו...(קסניה המהממת מתוך הבלוג שלה DOE DEERES-קישור בעמודת הבלוגים)
3. תצוגת תכלית לפוסט-פרגון הלכה למעשה, "גם יפה וגם מוכשרת!" (שוב קסניה...)

עישון עושים באהבה-או לא עושים בכלל!

(או..."תגידי, איך עושים את הדבר הזה שנראה כאילו מלוכלך לי בעין?....")


אני חושבת שלו היה לי שקל על כל פעם שבקשו ממני, בעברית עלגת זו או אחרת, את הלוק ה"נחשק" הזה-כבר מזמן הייתי פורשת לי לפנסיה באיי סיישל... מה יש בקונספט ה"מלוכלך" הזה, שכל בחורה שניה ממוצעת (במיוחד אלו עם המראה העלק "תמים") חומדת לעצמה?
הייתי יכולה להפליג פה בתיאורים פלצניים על ההשתלשלות ההיסטורית והאבולוציונית שהביאה לשוס האיפורי המנצח הזה, אבל:
א. אני לא היסטוריונית
ב. את הקורסים האחרונים שלי בהסטוריה של האומנות, תולדות הלבוש והסטייל וכו', סיימתי לפני יותר מעשור, ואין לי שום חשק או רצון להתחיל מחדש
ג. (והחשוב מכולם)-סביר להניח שזה התחיל מתוך "פאלטה" של איזו בימבו אריסטוקרטית מימי המהפכה הצרפתית, שפשוט שכחה להוריד את איפור העיניים ערב אחד אצל המאהב, התעוררה בבוקר עם הכל מרוח-ומאז עשתה היסטוריה...

טוב-אז מה זה "זה" בעצם?
הטעות הנפוצה היא לחשוב ש"איפור מעושן" הוא בהכרח שחור. אפשר להבין מאיפה האנלוגיה ההו-כה אינטיליגנטית הגיעה ("...המממ, אם זה "מעושן"-->שורש ע.ש.נ-->עשן=שחור==>מ.ש.ל-האיפור הוא שחור!!!..."), במיוחד אם תוסיפו לזה את האינטרפטציות הסדו-מזוכיסטיות שיש לה בכל סרטון פורנו-חובבים ביו-טיוב (סיפרו לי...לא ראיתי בעצמי...:-P), והנה קיבלתן פיקציה נוספת.

אז זהו נערות רוק בפוטנציה שלי...שלא-זה לא נכון.
הכוונה היא דווקא לטכניקת האיפור, אם תרצו בעגה המקצועית "האפליקציה". המשמעות שלה היא לקחת צבע מסויים ולטשטש אותו בהדרגתיות עד לאפס (להלן אפקט ה"עשן הנמוג"....). וכשאני אומרת "צבע"-הכוונה שלי היא לכל צבע-מבחינתי שיהיה גם בוורוד פוקסיה...(תמונה 1).

נשמע קל לעשייה? המממ...אולי קצת פחות ליישום. בואו נאמר שפה אתן זקוקות למיומנות טכנית גדולה ולכלי עבודה מדוייקים. לא אכפת לי אם אתן נוהגות למרוח איפור עם כריות האצבעות, או עם אותם אפליקטורים מג'וייפים עם ספוגית בקצה מהסוג של "עשרה בשקל". כדי לייצר מראה מעושן מוקפד-יש צורך להוציא את "התותחים הכבדים"! אין מה לעשות במקרה הזה-אם רוצים תוצאה מהוקצעת צריך להשקיע. והשקעה משמעותה-כסף, זמן והקרבה!!!

כסף=להלן, מברשות נאותות! או לכל הפחות אחת הכרחית כדוגמת מברשת מספר 219 של "מאק" (נקראת גם "מברשת עפרון")-(תמונה 2). היא ייעודית למטרת יצירת המסגרת המטושטשת מסביב לקו הריסים, ועושה את עבודתה בצורה מדוייקת ומופלאה. גם אם יש לך שתי ידיים שמאליות במיוחד, היא תצלח במלאכה. אל תשכחנה שמדובר בסוג של השקעה חד פעמית. מברשת מקצועית ואיכותית, אם תתחזקו אותה היטב-תוכל לשרוד באמתחתכן שנים רבות ומאושרות של יציאות לבארים אפלוליים...

הדבר השני שתזדקקו לו הוא זמן. ולמה זמן? על מנת לתרגל, לתרגל ולתרגל! אל תצפו שבפעם הראשונה שתתרגלו לוק שכזה, תצאו שיקיות כמו כריסי היינד מה"פריטנדרז"; יותר סביר להניח שתצא לכן סוזי-סו מ"סוזי והבאנשיז", וגם זה ביום רע! (מטאפורות של ילדת אייטיז, מודה באשמה...). לא להתייאש! עם הנסיון, מגיעה המיומנות. המנטרה היחידה שאתן צריכות לשנן לעצמכן מול המראה בשקידה היא "לטשטש...לטשטש...לטשטש..." לחכות רגע...ושוב "לטשטש...". אכן, קשה באימונים-קל בקרב!

הקרבה היא הדבר השלישי והאחרון לו תזדקקו. ייתכן אפילו שלצורך העניין תצטרכו להעלות לעולה את רביעיית הצלליות המופלאה של אותה חברה עלומת שם שדודה סוניה הביאה לכן לפני עשור כמתנת שחרור-אבל היי, המטרה מקדשת את האמצעים, לא?
העיקר שבסוף-אחרי כל המאמצים תרגישו נחשקות כמו אותה נערת רוק'נ'רול שהנכן באמת עמוק בלב...("...ציפי משרד רואי חשבון, עוד רגע בבקשה....")



מצד שני-אם אתן באמת נערות הארד-קור, דוגמניות כחושות או סתם חיות לילה בדם-קחו צללית פושטית, מרחו על העיניים ושפשפו היטב ל"מראה אותנטי" של רקון טרוט עיניים. זה הכי CUTTING EDGE שיש-לא?!

בתמונות:
1. כן...גם זה נקרא "מעושן" (איימי מישימורה-JED ROOT)
2. מברשת 219 של "מאק" (האתר הרשמי-WWW.MACCOSMETICS.COM)
3. מעושן "קלאסי"-ג'ורג'יו ארמאני קוסמטיקס
4. לוק מעושן קצת אחר (צלם:דורון שטיין, איפור:אמתכם הנרצעת, אנוכי...)

מורה נבוכים לכלה המאותגרת "איפורית"

(או..."קלולסית בארץ הפודריות"...)
אין ספק שזהו הרגע המרגש בחייה של כל אשה ממוצעת. מאז רגע ה"הצעה" ואילך-הבחורה הנורמטיבית הממוצעת הופכת להיות סוג של חימרה יורקת אש. פקעת עצבים שמריצה כדורי "נומבון" פק"ל בכל לילה כשבראשה מהדהדת כל הזמן השאלה הנוקבת מכולן:"מה יהיה אם האף שלי יבריק בחופה????" כן-כן יקירי הגברים, זה הדבר היחיד שעובר לנו בראש מאותו הרגע-לא הקייטרינג, לא הדיג'יי, אפילו לא עיצוב המפות! ...תזכירו לי רגע מי זה החתן?!?! אה...כן...ההוא בצד השני של המיטה...שישן כל כך טוב! נו שויין-אצלו אין בעיות אף מבריק בתמונות!

אז מאיפה לעזאזל מתחילים בכלל? אני אשתדל לעשות קצת סדר בבלגן ואני ממליצה בחום ל"קונטרול פריקיות" שביניכן לתלות ולשנן כל בוקר את עשרת הדברות:

1. הקשיבי להמלצות

ואני מתכוונת להמלצות מאנשים שאתן באמת מעריכות את דעתם וטעמם: פחות אולי לתרצה, חברת הילדות של אמא שלך שיושבת לידה בחדר המורים ומקשקשת איתה על "הרוז' החדש שיצא לרבלון", אלא יותר בכיוון של החברה הטובה שהתחתנה לא מזמן והיתה סופר מרוצה מהאיפור שעשו לה-זאת שאת נורא נהנית ללכת איתה לקנות בגדים, כי יש לה חוש טעם טוב והיא תמיד יודעת לקלוע לטעם שלך גם.
יופי-קיבלת כמה המלצות, עכשיו עשי לך רשימת טלפונים וצרי קשר עם המאפרות. נסי קצת לתהות על קנקנן-האם הן נשמעות לך נעימות ושרותיות בטלפון? אם השארת הודעה-האם חזרו אליך בזמן סביר? אם הגעת דרך המלצה, אמרי זאת, אנשים אוהבים להיות מוחמאים והמלצה אישית היא המחמאה הגדולה ביותר. בררי כבר בטלפון מחירים, זמינות, אפשרות ניידות, אופצית לאיפור למלוות, האם קיים איפור נסיון ואיך הוא מתנהל וכו' וכו'.

2. בקשי לראות תיק עבודות

כמעט כל מאפרת בעלת וותק ונסיון מחזיקה תיק עבודות שכזה. אם באתר אינטרנט, ואם באלבום של ממש. בקשי לראות תמונות של "כלות אמיתיות" ולא של צילומים מהפקות. אל תשכחי לשאול האם התמונות הרלוונטיות עברו עריכה גרפית וריטוש. בדרך כלל, לא נהוג ב"כלות אמיתיות" להשתמש בפוטושופ כמו שנהוג בצילומי אופנה, וזאת ע"מ שלא להפחית מערך האמינות.
אם אחרי כל זאת התרשמת לטובה-קבעי איתה תאריך לאיפור נסיון.
***כמה מילים כלליות לגבי איפור הנסיון-בעולם איפורי הכלות ישנן שתי נישות, האחת-גורסת שמאפרת וותיקה לא עושה איפורי נסיון אלא רק פגישת ייעוץ (יש לה מספיק נסיון בתחום והיא מיומנת מאד), הנישה השניה גורסת שיש לעשות איפור נסיון כדי לבדוק דברים שעלולים להשתבש, לראות אם יש כימיה וכו'....הדעות חלוקות לכאן ולכאן ויש חיזוקים לפה ולפה. אישית, אני שייכת לנישה השניה, כי אני חושבת שיותר מהכל איפור נסיון הוא סוג של "גלולת הרגעה" לכלה. לעומת זאת, אני יודעת שיש כאלו שמספיק להן לשבת 5 דקות עם המאפרת כדי לדעת שהן בידיים טובות. אל תשפטי מראש לכאן או לכאן-לכי עם תחושות הבטן שלך, לא נוח לך עם זה שהמאפרת לא עושה איפורי נסיון? לכי לאחת שכן תעשה לך. את סומכת עליה וראית עבודות שלה שסיפקו אותך? מה טוב!. לגבי התשלום-בד"כ נהוג שתשלום איפור הנסיון יהיה מגולם בתשלום הכולל של איפור הכלה.

הנה הגיע יום איפור הנסיון....מה צריך לדעת ואיך להצטייד?

3. הביאי תמונה להמחשה

אם יש לך שמץ של מושג איך את רוצה להראות ביום החתונה, יעזור גם לך וגם למאפרת אם תביאי איתך תמונה לדוגמא. באינטרנט ובעיתונים יש היום אינספור אפשרויות לכל מיני סוגים של איפורים שונים ומשונים. קחי רק בחשבון ,כמו שציינתי למעלה שמרבית התמונות עוברות סוג כלשהו של ריטוש-כך שתיאום ציפיות בין המצוי לרצוי הוא הכרחי. מה לעשות, לא לכולנו יש את העור החלבי של אניה בוקשטיין, או את העיניים המשגעות של בר רפאלי. יכול להיות אפילו שהאיפור הספציפי שאת חושקת בו לא מתאים לך-אבל לפחות המאפרת תהיה חכמה יותר לגבי הטעם והסגנון שלך.

4. בקשי שמלווה תצטרף אליך

את לא סומכת על עצמך? לא בטוחה מה כדאי? לא יודעת להסביר מה את רוצה? זוכרת את החברה שלך מהסעיף הראשון?-זה הזמן לגרור אותה לתוך הקלחת. שוב-מומלץ לקחת מישהי שמכירה אותך היטב, אבל מצד שני שגם תדע לפרגן ולהחמיא כשצריך! לא מצחיק בכלל:-P מי מאיתנו לא מכירה את "סינדרום החברה המפרגנת"?! הרי לכל אחת מאיתנו יש אחת כזאת....כזו שכל חייה היתה בתחרות "מי יותר חתיכה/חכמה/שווה/עם חבר מוצלח יותר" איתך....מכירה אותה? אוקיי-כי היא כנראה לא הקנדידטית הטובה ביותר לעניין שהתכנסנו עבורו....
כך או כך-אני מייעצת לך שלא לקחת יותר משתי מלוות לאיפור הנסיון. אל תשכחי שעשרה אנשים=עשר דעות. שלא לדבר על הרעש והבלגן שיהיה לך מסביב לראש בזמן האיפור. גילוי נאות-אין דבר שמאפרות שונאות יותר מחמולה של קצ'קעס שבאות להחזיק את היד לכלה לעתיד. זה מציק, זה מפריע, זה מרעיש והגרוע מכל-זה מבלבל את הבחורה האומללה במקרה הטוב, ובמקרה הרע, פשוט מוריד לה את הבטחון העצמי. מה שמביא אותי לעצת הזהב הבאה:בשום מקרה, אבל בשום מקרה אל תעלי על דעתך להביא את בעלך לעתיד לאיפור הנסיון!!! אין מה לעשות, האמת צריכה להאמר, ואני מסתכנת פה בסקילה, אבל מעטים מאד הבחורים שמסוגלים לראות את בחירת ליבם שהם מכירים כל כך טוב (זו שהם קמים איתה בבוקר אחרי שהיא הקיאה כל הלילה באסלה בגלל ההאנג אובר מהמסיבה; זו שבסיום כל ארוחה טובה מרעידה את החדר בגרעפס רענן ומחוייך; זו שמוציאה שחורים מול המראה בזמן שהם מתגלחים) עומדת במטבח מאופרת ומפורכסת למשעי בעודה לובשת את הטרנינג המג'וייף שהיא מסתובבת איתו בבית, ולדמיין איך היא אמורה להראות ביום החתונה. אל תעשי את זה-לא לו, ולא לך...במיוחד אם את לא נוהגת להתאפר ביום-יום. כבר היו לי בשחר עבודותי כמה חתנים דעתניים יתר על המידה שגרמו ללא מעט דמעות היסטריות......אז לסיכום "major no-no!"

5. הכירי במעלותייך ובמגבלותייך

בהמשך לכל הדברים שרשמתי לעיל...בואי מוכנה לקראת האיפור. אל תצפי שבהינף מכחול תהפכי פתאום למירי בוהדנה. כמו שכתבתי בפוסט הקודם-גם המעולה שבמאפרות לא עברה קורס להטוטנות וכשפים. מה יש-זה מה שיש, אפשר לשדרג, להעצים, להדגיש. אי אפשר למתוח קמטים, להעלים לגמרי סנטר כפול או לבצע מה שניתוח אף טוב יעשה. מאפרת טובה תמקד את תשומת הלב ביתרונות שלך וכתוצאה מכך החסרונות שלך יהיו פחות מורגשים. סביר להניח שאם העיניים הן החלק היפה בפנים שלך, אבל השפתיים קצת פחות-הדגש יהיה מן הסתם על העיניים.

6. אל תהיי מקובעת

אם את אכן מתאפרת ביום יום ויודעת פחות או יותר מה את רוצה-כדאי ורצוי לומר למאפרת לפני תחילת הנסיון. כדאי מאד גם לומר מה את ממש לא אוהבת. הסבירי את עצמך בצורה ברורה והסתייעי בתמונה כמו שציינתי מקודם. לעומת זאת, אל תשכחי שהאדם שעומד מולך הוא בכל זאת איש מקצוע מיומן (אני מקווה בשבילך שכך בחרת...:-P)-הקשיבי למה שיש לה לומר ונסי לזרום גם אם את לא בטוחה שהיא צודקת. הרבה פעמים באיפור נסיון נהוג לאפר את שתי העיניים שונה זו מזו-כדי לתת אופציה נוספת להתלבטות. בקשי עין אחת לפי בקשתך, ועין שניה לפי מה שהמאפרת מייעצת-ואח"כ תוכלו להתלבט ביחד. מה שחשוב-נסי לשמור על ראש פתוח...מי יודע, אולי אפילו תלמדי משהו...

7. מה מטרת איפור הנסיון?

מה בעצם צריך לבדוק באיפור הנסיון? על מה לשים דגש?

הכימיה הבינאישית בינך לבין המאפרת
האם היא קשובה לך; האם התשובות שלה ענייניות; האם היא שואלת אותך שאלות ע"מ לנסות להכיר אותך ואת הטעם שלך; האם היא מסבירה לך מה היא עושה מדי פעם; האם היא נותנת לך פירוט כללי לפני האיפור לגבי מהות ; האם היא עושה מולך תיאום ציפיות-מה טוב ומה פחות טוב עבורך; והכי חשוב מהכל-איזו אישיות יש לה; האם היית רוצה אותה בקרבתך ביום החתונה?
החומרים בהם היא משתמשת
מאפרת טובה מחזיקה בתיק חברות טובות וידועות. את קלולסית לחלוטין בנוגע לטיב המוצרים? בשביל מה הבאת מלוות "חטטניות"?! אל תתביישי להביט לה בתיק-מה היא מחזיקה, איזה חברות, האם היא מחזיקה בעיקר מוצרים של חברה אחת וכו'...וכו'... כאן המקום גם לסייג: גם מאפרת טובה ומיומנת יכולה לאפר במוצרי איפור "עממיים" ואין בכך כל פסול, לעומת זאת אם כל התיק שלה מכיל מוצרים שכאלו-יש טעם להרים גבה.
הגיינה
איך נראה תיק האיפור שלה-האם הוא מלוכלך ומלא שאריות מאיפורים קודמים; האם הוא מסודר ומאורגן; האם היא עובדת בסדר ובנקיון; האם המברשות בהן היא משתמשת חפופות ונקיות! זה אולי נשמע טרחני קצת-אבל בעיני מאפרת, מוכשרת ככל שתהיה שעובדת בבלאגן ובחוסר נקיון, לא יודעת לתת שרות. נקודה. אין הנחות בנושא הזה ולצערי גם אין הרבה מודעות לעניין. המאפרות שמודעות לדבר יקפידו להשתמש גם באפליקטורים חד פעמיים למסקרות ולשפתונים, ע"מ לצמצם את האופציה להדבקה בזיהום.
טכניקה ומיומנות מקצועית
פה אני לא חושבת שצריך להרחיב יתר על המידה. בקיצור ולעניין-האם את מתחברת לסגנון האיפור שהמאפרת עושה עליך...

8. בקשי יפה לצלם את הנסיון

קחי בחשבון שמשום מה-יש בעלי מקצוע שלא מוכנים לזה. חלקם טוענים שבגלל שהצילום אינו מקצועי, קשה באמת "לראות" את האיפור; חלקם חוששים מ"פלגיאט".....:-P (טיפשי לחלוטין בעיני ומופרך לגמרי). לטעמי, צילום חובבני ככל שיהיה בכל זאת יתן לך סוג של פרספקטיבה לגבי איך האיפור נראה מבעד לעדשה של מצלמה. אני גיליתי שזה עובד פלאים במיוחד במקרים קשים של "אוי...אבל זה נורא מאופר לי!". ממליצה בחום! אם אפשר, אז מה טוב...

זהו...השלב המעשי עבר. הגעתן לעמק השווה? האיפור מוצא חן בעיניך-מה עכשיו?

9. סגרי את כל הפרטים הטכניים

חלק מהמאפרות יחתימו אותך על סוג של הסכם. זה לגיטימי ומקובל לגמרי, כמו עם כל ספק אחר שאתם עובדים מולו. אל תשכחי שהעניין נעשה לטובת שני הצדדים, ככה גם את בטוחה לגבי יום הארוע.
וודאי שהמאפרת רושמת או מציירת את "הלוק" שהסכמתן עליו-עם פירוט של המוצרים הנלווים וכדומה. כאן גם המקום לבקש אם תרצי תוספת של ריסים (קחי בחשבון שזה אינו כלול במחיר). הדבר יחסוך לך ולה הרבה זמן מיותר ביום החתונה; קבעו שעה משוערת בה יתחיל האיפור-קחי בחשבון שמקובל לעשות איפור אחרי שעושים עיצוב שיער ולא להיפך. את שעת המפגש צריך לשקלל גם באיפורים של מלוות נוספות, שעת הגעה של הצלמים, צילומים מקדימים ועוד.

10. שחררי!!!

אל תשכחי אחרי כל הסאגה הזו-שבסופו של יום, זה בסך הכל איפור! לא תוכנית פיצוח האטום....זה צריך להיות כיפי מהנה ושמח. אל תהפכי את זה לפרוייקט חייך!
יאללה-טוסי למראה, נמרחה לך המסקרה....

1. "אני רוצה איפור טבעי..." (איימי נישימורה לג'ד רוט;בתמונה קירה נייטלי)
2. כן...גם זה יכול להיות "לוק טבעי"
3. ותתפלאי-אפילו זה...אז למה בדיוק את מתכוונת קיבינימט? (מריה אולסון לג'ד רוט)