"Cartoon me up, Scottie!"

(..."I'm not bad, I'm just drawn this way!"-Jessica Rabbit)

בתקופה האחרונה, עקב ריבוי מקרי המנחוס המתרגשים עלי אני מוצאת את עצמי בהירהורים פילוסופיים כבדים על כמה יכול היה להיות כיף לו הייתי דמות מצויירת, אפילו ליום אחד בלבד....חסל סדר תשלומי ארנונה, מיסי וועד, דיאטות, בוטוקס, מחלות, מס הכנסה, ביטוח לאומי והזדקנות. לדמויות מצויירות אין צרות, אין תאריך פקיעת תוקף והן נשארות לנצח צעירות ועסיסיות כביום היוולדן. ללא סימני מתיחה מהריונות, קילוגרמים עודפים, אוברדראפט או קמטים. הן לא מתות לעולם, ובמרבית המקרים גם חסינות נפילות מגובה רב או לחילופין מכות בראש מפטיש 5 ק"ג (תשאלו את הקויוטי האומלל מה"Road runner"...). כל הדמויות הנשיות סקסיות, מקומרות להפליא, ובהרבה מקרים גם לוחמות קרב מגע מהוללות הנלחמות בעוז ברשע, ופעם אחר פעם גם מנצחות!

זה לא שאני באמת מתכוונת לפתח פה תיאוריה סוציו-אנתרופולוגית מעמיקה על ההקשרים החבויים שבין דמויות הנשים המצויירות והחזות החיצונית שלהן לתרבות ממנה הן צמחו (שלא לדבר על העובדה שמרבית ה"אבות" שהגו אותן היו גברים). אבל אם תחשבו על זה לרגע, אז תראו שכמעט כל הדמויות הללו, החל מהאמריקניות שביניהן כמו "בטי בופ", מיני מאוס (שנות השלושים) וג'סיקה ראביט (שנות השמונים) ועד לדמויות ה"אנימה" (שנות הארבעים) ו"הלו קיטי" (שנות השבעים) היפניות-רובן ככולן או מאד נשיות וסקסיות, או אובר "חמודות". לכולן מאפיינים ילדיים או נשיים שמטרתם למשוך את עין הצופים ולהתחבב עליהם.

אז מה רע? למה לא להפוך ליום אחד לדמות מצויירת? משהו נאיבי שכזה שיגרום לכל מי שרואה אותנו לחייך, או להתאהב בנו באופן טוטאלי?....מין דמות כזו שאם היא "יורדת" בערב אחד של דכאון על קרטון של "בן אנד ג'ריז" למחרת היא יכולה לומר בהנד מניפת ריסים מצויירים למאייר שלה "היי בוב....צנזר קצת את היקף המותן אם לא 'כפת לך, עבר עליי לילה קשה אתמול...".

אז מסתבר שלא רק אני חיה לי ב"אילוז'" ורוצה לשחק ב"נדמה לי". ישנן בנות שאשכרה מיישמות את העניין הלכה למעשה!

האינטרפטציה הפופולארית ביותר שמצאתי היא לציורי המנגה היפניים. בין הדוגמאות שהבאתי כאן-ישנם יישומים פשטניים יותר של הטכניקה ויישומים שרק שאבו את ההשראה מסגנון הציור המופלא הזה. ההפקה שעשתה לי הכי הרבה "חלושעס" בנשמה היתה כמובן זו של "American next Top-Model, Cycle 2", עם סשן הצילומים המטורף של תכנית הגמר מטוקיו, יפן. מהצילומים הללו שאבתי גם אני, מן הסתם, את ההשראה לאיפור של תצלום הכותרת של הפוסט (צלמת:עדי אורני).

(בתמונה, עם כיוון השעון, משמאל למטה-שלושת התמונות ברצף מהעונה השניה של "אמריקן נקסט טופ מודל"; בתמונה הרביעית-הפקת אופנה של "ווג-איטליה, כמובן:-P)

ואם נשאר ביפן רק לעוד רגע קט, איך אפשר להתחמק מעבודות האיפור המופלאות של דניז וקישה שעשו הומאז' מטורף ל"הלו קיטי", כל אחת בדרכה שלה (לא באמת חשבתם שאני אתעלם מדבר שכזה, נכון?:-P). לאחר שפירסמו את הלוקים הללו ב"ספקטרה" בזמנו, החליטה גם חברת "SANRIO" שהיא המפיצה של החתלתולה-השווה-מיליונים לתת להן במה גם באתר שלה, ובצדק רב!

(דניז וקישה ל"הלו קיטי")

אחרונה-אחרונה, אבל בהחלט חביבה מאד עלי היא קסניה היפהפיה, שהיא גם בעלת חברת האיפור "Lime Crime". באחד הפוסטים האחרונים שלה שאבה הגברת השראה מדמותה של בחל"תו של מיקי מאוס, הלוא היא גברת מיני הקוקטית. כהרגלה בקודש, הלכה על ה"טוטאל לוק" שכלל גם שמלה+נעליים, ועדיין הצליחה להראות שיקית ולא מתאמצת בעליל. יש מצב לנסות את הלוק הזה גם אצלנו?! לא...הא? טוב, נו-לחלום תמיד אפשר.....

(קסניה ל"מיני-מאוס")

בקרו באתר שלי:www.yaelmakeup.co.il

כתבו אלי:yaelmakeup09@gmail.com

סיפור סינדרלה-גירסת הלבנט...

(או...מה נסגר עם הכלות בארץ?!?!?)

כאילו לא מספיק שהכלה הישראלית הממוצעת בוחרת להתחתן בקונסטרוקציה של עוגת קצפת ומרציפן עתירת בדי "קריסטל" זולים, ומחוך שיכול לשמש כמחזיר אור ב"משמרות הזהב" עקב עודף הנצנצים והקשקשת עליו, וכאילו שלא מספיק שהיא עושה ביום החתונה למאפרת ולמעצב השיער את המוות, אז גם בנעליים הבחירות שלה הן במרבית המקרים תמוהות, שלא לומר הזויות, שלא לומר עלולות לעורר את רפלקס ההקאה הספונטני.

האם מדובר ב"אפקט הבריידיזליות" הידוע אשר משפיע כמעט על כל אשה שפויה פחות או יותר בדעתה, טרום חתונתה? האם אכן-כמו בהריון, או ב-PMS, בשל התקפת ההורמונים, דעת הכלה לעתיד משתבשת עד כדי כך שצריך לסלוח לה לאלתר על כל המישגים והבחירות האופנתיות התמוהות שלה?

ואם כן-איך לעזאזל עדיין לא עשו מחקר בנושא? ובכלל, מה קורה שם מתחת להררי הקרינולינה בואכה אזור כפות הרגליים?

בעקבות שוטטויות רבות ומייגעות (עקב משלח ידי) באתרי החתונות למיניהם, הגעתי למסקנה הנחרצת, שבדומה לבחירות בחיי היומיום-שני דברים עיקריים עומדים לנגד עיני הכלה לעתיד בבואה לבחור לעצמה זוג נעלי חתונה: ראשית, הנוחות.

כיוון שפה זה לא אירופה, ומרבית הנשים חושבות עדיין ששיא האופנה הם כפכפי "הואייאנאס" משובצי סברובסקי או לחילופין פלטפורמות זוועתיות-מרביתן יבחרו בפלטפורמה "בובתית" מבד קטיפה במקרה הגרוע (מקבץ מספר 1), בנעלי עקב ארכאיות שמתאימות יותר לאחיות במוסד סיעודי-במקרה הרע (מקבץ מספר 2), או בנעליים שטוחות לחלוטין, רצוי בעלות אימום מפוהק להחריד במקרה הטוב (מקבץ 3).

הדבר השני שעומד לנגד עיני הכלה הוא המחיר. משום מה, מרבית הבנות מתייחסות לנעלי החתונה כאל נעליים חד-פעמיות, וככאלה אין צורך להשקיע בהן יותר מדי כסף. אה, כן...וחשוב מאד שביחס הפוך למחיר האפסי שהן מוכנות יהיו לשלם עבורן-כדאי מאד שהן יהיו תפורות בצורה איכותית, נעימות לנעילה ו"אסתטיות" למראה...רק אני רואה כאן סוג של אוקסימורון?

איכשהו, עניין האופנתיות, השיקיות והסטייל מתנדפים להם מהר מאד כשזה מגיע לנעלי החתונה. אז למה בעצם מרבית הבחורות מתייחסות לנעלי החתונה כאל נעליים חד-פעמיות?

נדמה לי ששוב, אם נסתכל על בחירת השמלה, ניתן יהיה להסיק על הנעליים שהכלה תנעל. ראשית, נתחיל מהעובדה הבלתי ניתנת לערעור-הבנות בישראל אוהבות להתחתן בלבן!!! טוב-לא כולן, נכון... חלק מעיזות והולכות על אוף-ווייט....או שמנת....או "קרם"....או "לבן שבור".....או "שנהב". ה"נועזות" שביותר שוברות את כל המוסכמות ומוסיפות דיטיילים בזהב (שומו-שמיים!!!) על רקע "בז'"...אז למה הפליאה שעם חוסר מעוף שכזה, גם הנעליים בהתאמה משמימות?

נכון, מדי פעם מפציעה ומבליחה לה ה"קולית" שבחבורה שבחרה לנעול נעליים אדומות...וואו...כמה מקורי! (נכון לשנות השמונים המאוחרות זה היה סופר מקורי. היום זה קצת טחון וטרחני אפעס, שלא לומר צ-פ-ו-י!)

ואגב, באיזה ספר חוקים כתוב ששמלת כלה חייבת להיות לבנה? עד כמה שאני יודעת, ובררתי בזמנו בעניין-בדת היהודית אין שום מניעה מלהתחתן בשמלה "צבעונית", תקנו אותי אם אני טועה....ונכון שצבע לבן מסמל "בתוליות" ו"טוהר", אבל נו, אם באוקסימורונים עסקינן...על מי אתן באמת עובדות?!;-D (אבא שלכן כבר מזמן הפנים את העניין, הוא פשוט לא מעוניין להודות בזה...)

וגם אם כן לבן....מה בדבר קצת תעוזה בעניין האקססוריז, AS IN SHOES?! מה עם קריצה קטנה של צבע "לא אדום" לשם שינוי? משהו מחוייך שיעשה לכן שמח בעיניים? כמה כבר אפשר לטחון את הצבעים "לבן-בז'-כסף-זהב"? לא נמאס כבר? הרי אם בעצם נחשוב על העניין לעמוק בצורה פילוסופית, שורש הבעיה נעוץ בהתווייתה של הנעל כ"נעל לחתונה". שהרי נעלי חתונה חייבות להיות לבנות, בהתאמה לשמלה, אבל מי באמת מאיתנו נועלת נעליים לבנות ביום-יום (למעט נעלי ספורט)?

כך הופכת לה הנעל למשהו זניח וחד פעמי שאין לו כביכול שימוש ליותר מערב אחד.

אז אני שבה ומקשה, לא שווה כבר להשקיע בנעל שתשמש את בעליה גם בחיי השגרה של אחרי החתונה (כן, מפתיע ככל שזה ישמע-יש חיים אחרי החתונה...), וכך מכורח הדברים גם תהיה מושקעת ואופנתית קצת יותר? סוג של קאץ' 22 לא?!

ואם נסבך את העניין עוד יותר, במחשבה מעמיקה, גם שמלות חתונה (הררי קצפת, או לא) הן לא בדיוק פריט לבוש יום-יומי ועליהן לעיתים מוציאים אלפי שקלים שלא מתוך הצדקה. אז למה לא "ללכת עד הסוף" בעניין ה"שואו"? להשקיע יותר כסף גם בנעלי החתונה, גם אם הן חד-פעמיות, או לחילופין, לא להשקיע בשמלה כל כך הרבה כסף, כמו גם בנעליים! מבולבלים? גם אני....מאד!!!

אני עצמי שייכת לזן ה"שואו-אופניקי", וככזו, ידעתי שלא שמלת החתונה ולא הנעליים ישמשו אותי ביום ש"אחרי". אז החלטתי לשחק את המשחק עד הסוף. השמלה היתה שמלת ערב בצבע ירוק פיסטוק (לא קצפת...לא!!!), והנעליים.....אוווווו....סאגת הנעליים. חשבתי לי שיש לי תרוץ מופלא לסחוט את אמי היקרה וללכת לעשות סיבוב קניות בכיכר המדינה (תאמינו לי, חתונה זה יופי של מסחטת "ריגשי" מההורים...). לאחר כיתותי רגליים רבים התבייתנו על "הלגה-עיצובים", שם חמדתי זוג סנדלי פלטפורמה בירוק זוהר של ג'וספה זנוטי המדהים. רכשנו אותם (עלאק "רכשנו", אמא שלי המופלאה רכשה לי...) וחזרנו הביתה מרוצות עד הגג. אך אבוי, ככל שהתקרב לו ה-D-DAY, מצאתי את עצמי יותר ויותר פוסחת על שני הסעיפים לגבי הסנדלים. הם פשוט היו קצת "יותר מדי", אפילו עבורי. וכך מצאתי את עצמי משוטטת לי שוב בחנויות הנעליים בחיפוש אחרי משהו מינורי יותר. הפור נפל על רשת מכובדת וידועה, שלצורך העניין נקרא לה "שמונה, צפון". רכשתי לי זוג סנדלים בזהב, על עקב כמובן, שמחירן היה כרבע ממחיר "נעלי הכיכר". ביום החתונה, נעלתי אותם והייתי מרוצה מהלוק הכללי. זה היה בהחלט צבעוני, אבל לא יותר מדי...שניה לפני שיצאנו מהבית לקחתי בהחלטה של הרגע האחרון גם את הזוג הירוק..."שיהיה" אמרתי לעצמי בפולניות. בדיעבד, זו היתה החלטה שהצילה לי את המשך החתונה. עוד בטרם הספקנו להגיע למעמד החופה, ובעוד אני מטופפת באלגנטיות ומנשקת את האורחים, נקרע לו הסנדל בקול דממה דקה. לא דרכתי בשום מקום שלא הייתי צריכה, לא הפעלתי עליו לחץ בלתי סביר, הוא פשוט החליט באופן חד-צדדי, להפרד מהרגל שלי לשלום. וכך מצאתי את עצמי, שניה לפני החופה עומדת ומסתכלת בזעזוע בפגר הסנדל המת שעל הדשא. ואז נזכרתי....נזכרתי בזוג הירוק ששכב לו מיותם בתיק, מחכה ל-15 דקות התהילה שלו....וכך, לשמחתי, העברתי את החופה על גבי פלטפורמותיו בגאווה. למותר לציין, שבשלב הריקודים, גם הזוג הזה הושלך הצידה, אבל היי, מצד שני גם החלפתי לג'ינס וגופיה, כך שאי אפשר להאשים אותי בפלצנות יתר, הא?

מוסר ההשכל יקירי הוא פשוט מאד וידוע לכל, "מה שעולה בזול-יעלה בסוף ביוקר...."

אז לקראת סיום-החלטתי לפתוח לכם את הארון שלי, שוב ולדלות מתוכו אופציות שונות בקשת מחירים מגוונת ובמבחר סגנונות...מקווה שזה יפתח לכן את התאבון קצת להעיז...שיהיה במזל טוב!

מקרא:

כמה כואב בכיס

זול-עד 300 ש"ח

בינוני-300-700 ש"ח

יקר-700-1000 ש"ח

הס מלהזכיר-1000 ש"ח ומעלה...

מידת הנוחות

*-זוועה, אבל העיקר הסטייל

**-נעלי "בית-קפה, אוטו ובחזרה"

***-סבבה לגמרי, אפשר גם לרקוד

****-אושר שמיימי, ללכת-עם, להרגיש-בלי

(לתשומת ליבכן-כיוון שהנעליים הללו הינן רכושי הפרטי, מן הסתם לא כל הזוגות שייכים לעונה הנוכחית. כמו כן, לא בכל קטגוריה מצאתי זוג מתאים, עמכן הסליחה-מקווה שבכל זאת ירדתן לסוף דעתי. בנוסף-הפוסט הזה מבוסס על דעתי האישית בלבד! אין להסיק ממנו על איכות נעל זו או אחרת, המלצה גורפת לרכישתה, או השמצתה בשום אופן כזה או אחר).

קטגורית הנעליים השטוחות

קטגורית העקב הקטן

קטגורית הפלטפורמה

קטגורית העקב הגבוה

לאתר שלי:www.yaelmakeup.co.il

כתבו אלי:yaelmakeup09@gmail.com

"שילה" שלנו ("יפותו" המקורית) איננה עוד, 2001-2009

נוחי על משכבך בשלום כלבה חייכנית, יפהפיה וטובת לב שלי

הענקת לנו שמונה שנים מאושרות ומצחיקות בחברתך

ננצור אותך לעד בליבותינו

היית כלבה מופלאה!

אוהבים וכואבים-אבא, אמא, אפרוחית ו"האחים"

Back to Black....

(או....איימי וויינהאוס יודעת מה טוב!)

"אחחחח...." מילמלתי כמו כל פולניה טובה אל בבואתי המשתקפת במראה-"מגיע לו לבעלי!!!....". אכן, אני בשיא תקופת המרמרת שלי. מתחזקת היטב את לוק נערת המועדונים הישישה בתוספת אי אילו קמטי ציניות שהתלוו למימיקה המכורכמת הוותיקה שלי. אין....אין על לוק "נטל העולם כולו על כתפיי....". זה לוק שאני מתחזקת היטב מגיל העשרה שלי. כנערת "פינגויין" וותיקה שהעבירה את כל תקופת ההתבגרות במוזיקת הדיכאון וה"NEW WAVE" הבריטיים של שנות התשעים ("Let's have a black celebration..."), תמיד נמשכתי למראה הגותי ולבגדים השחורים-זה הלם היטב את המוד הסמי-סואיסיידל שלי באותה התקופה. ניטים, בגדים שחורים, נעלי דוק-מרטין, חגורות עם גולגולות וליפסטיק שחור....כן-כן...הליפסטיק השחור ההוא של "סטאר גייזר"...מי היה מאמין אז שיבוא יום והוא יעשה קאמבק מטורף אפילו לתוך המיינסטרים המייגע של חברות האיפור המסחריות?

בהתחלה היה נדמה שזה התחיל בטיפטוף קטנטן שלא יצליח לחדור את מעטה השמרנות המפוהקת של מרבית כוח הקניה הנשי בעולם, ובארץ במיוחד. הלוק הגותי הבליח לרגע קט ונעלם במהירות...

(בתמונה 1-פלטת צלליות ה"לילה" של "נארס"; תמונות 2-4, האיפור של "נארס" עבור מארק ג'ייקובס לחורף 2009; תמונה 5-האינטרפטציה של חברת "OFRA" לצלליות המעושנות)

למעשה שתי החברות היחידות שבישרו לקראת סוף שנות ה-90 (עת המראה המאט וה"ערום" שלט בכיפה) את בוא המראה השחור היו, מן הסתם, דווקא חברות איפור מקצועיות כדוגמת "מאק" ו"נארס". "נארס" יצאו בזמנו עם הליין החדשני של צלליות ה"לילה" המפורסמות שלהם ("Night eye-shadows"); מרביתן היו בגוונים כהים של אפור ושחור עם מעטה דואוכרומטי של נצנצים באדום, כחול, ירוק וזהב. באופן מפתיע, הפכו הצלליות בין לילה להצלחה מסחררת והן נמצאות ברשימת הבסט סלרס של החברה עד היום. בשנה שעברה-בעקבות הביקוש שאיננו חדל (גם בזכות פסיכוטיות מייקאפ כמוני...), הוציאו "נארס" מיני-פלטה שמאגדת בתוכה שישה מן הצבעים המבוקשים ביותר של הליין הזה.

באותה השנה לערך (שנת 2001) השיקה גם חברת "מאק" הקנדית (דאז...) את הקולקציה השחורה הראשונה שלה שנקראה "Black Tied". בקולקציה הוצגו לראשונה הצלליות "Black tied" "Beauty marked" שנמצאות עד היום בליין הרגיל, ודמו מאד לאלו של נארס, כמו גם הגלוס השחור הראשון שנראה מעודו בשם "Tux De-Luxe". הגלוס המפתיע הזה, נראה במיכל שחור אבל באפליקציה מתקבל על השפתיים כאפור שקוף עם מעטה של נצנצים. צרפו מתחתיו את אחד השפתונים הסגולים או האדומים של הקולקציה-ותקבלו מראה וואמפירי נחשק ביותר. ואכן-לאט לאט חילחל מראה ה"ערפדה הסקסית" ממסלולי התצוגות אל אופנת הרחוב, והמראה הנקי בצבעים הנייטרליים של שנות התשעים-פינה את מקומו לשפתיים כהות ועיניים מעושנות בהתאמה.

(בתמונות-קולקציית "BLACK TIED" של "מאק", חורף 2001)

אל החגיגה השחורה הצטרפה גם חברת האיפור של "שאנל", (שמעולם עד אז לא הצטיינה במראות איפור מלאי תעוזת יתר), והנפיקה לק חדשני בצבע בורדו-שחור ("Rouge-Noir"). גם הלק הזה הפך בין לילה להצלחה מסחררת וזכה ל"תרגומים" זולים יותר של כל רשתות האיפור המסחריות הקטנות יותר. עד היום ניתן למצוא בכל פרפומריה שכוחת-אל בערי הפריפריה את הקונקורנציה המביכה ללק הזה במחיר שווה לכל כיס...(קיבינימט-אני זוכרת איך חמדתי את הלק של "שאנל" כל כך; אבל מכיוון שלארצנו הקטנה והמיוזעת הוא התמהמה להגיע, כרגיל, מצאתי את עצמי רוקחת בחדרי הקט שיקויי חיקוי זולים מערבוב של לקים באדום ובשחור. זה סיפק אותי נכון לאותו זמן...).

בהכללה גסה ניתן לומר כי הלוק ה"שחור" של שנות האלפיים המוקדמות היה מאופיין, יותר מהכל, בטקסטורות "מאטיות" במובהק. השפתיים היו משורטטות היטב, מושחרות ועשויות בעיקר בגימורי מט. העישון הדרמטי בעיניים היה יותר מלוכלך ופחות מדוייק.

(בתמונות 1-2:הגלוס השחור של "לנקום"; 3-4 איב סאן-לורן; 5-6:השפתון החדש של "אורבן דיקיי")

וכמו בכל עשור, גלגל הסטייל והאופנה מתגלגל וחוזר שוב לאותם טרנדים. הלוק השחור חוזר לככב החורף (יששששששששששששש!!!), רק שהפעם עם טוויסט קצת אחר. הטקסטורות והמרקמים השתנו-השפתיים אומנם מושחרות, אבל הגימור מבריק יותר ומגיע בגוונים רבים של "שחור", מהם שחור שקוף יותר. העיניים מושחרות אף הן בשרטוט מדוקדק ומכוון שמזכיר את ימי מועדוני הפאנק של שנות ה-80. הקווים חזקים לא מהוססים-האיפור חוזר להיות "איפור" כדי ליצור מראה של אשה חזקה ודומיננטית כמו בתמונות רבות העוצמה של הלמוט ניוטון. חברת "מאק" קראה לטרנד הזה "Lid Vicious" (שם ענק לא?!)-והוא נראה היטב על מסלולי תצוגות חורף-סתיו 09'של ענקי האופנה כגון לגרפלד, וויוויאן ווסטווד ו-D'SQUARED2. מי שאהב את הטרנד, בוודאי זוכר אותו כבר לפני שנה בתצוגות החורף 2008. על המסלול של איב סאן-לורן ויתר מעצבי העילית צעדו דוגמניות עם שפתונים שחורים ברמות כהות כאלו ואחרות. במהרה הזדרזה אף חברת האיפור של איב סאן-לורן להשיק גלוס שחור במהדורה מוגבלת, יד ביד עם חברת "לנקום" שמיהרה להנפיק אינטרפטציה משלה לטרנד. במהלך השנה הצטרפו גם חברות נוספות כדוגמת "אורבן דיקיי" ו"סמאשבוקס", והשמועות המבוססות מאד ב"רחוב הפודריות הגלובלי" מזמזמות בציפיה לקולקציה השחורה של חברת "מאק" ("Style Black") שעתידה להיות מושקת באוקטובר השנה. בקולקציה יהיו ככל הנראה צלליות מינרליות חדשות, מוצרי שפתיים ועיניים חדשים וגם מוצרים בהוצאה מחודשת ומוגבלת, כמו פילינג האפר הוולקני שדובר עליו רבות בשנה שעברה.

(הקולקציה השחורה של "מאק" לחורף 2009)

אז כדאי מאד שהרחוב הישראלי
יכין את עצמו להמוני נשים בשחור, לא בהכרח מה"שמאל", אבל עם אג'נדה לוחמנית לא פחות בחורף הקרוב. אמנם אאלץ להפרד זמנית מן הייחודיות הדכאונית שלי, אבל לכל הפחות המרמרת תהיה קולקטיבית. אז לא, זה לא בגלל המיתון-זה בגלל השפתון השחור....:-P

כתבו אלי: www.yaelmakeup09@gmail.com

בקרו באתר שלי: www.yaelmakeup.co.il

***מרבית התמונות נלקחו מכאן ומכאן....

Bridizella alert!!! ראו הוזהרתם...

(או...למה נשים מתחרפנות לפני החתונה...)

***הקדמה-הסיפור שמסופר כאן מבוסס על מקרה אמיתי. שמות הדמויות ופרטים אחרים הושמטו מסיבות שתבינו בהמשך...קראו נא בעיון והפנימו....

מתוקף עבודתי כמאפרת, אני מאפרת גם כלות (מה לעשות, כמו שציינתי פעם-איפור להפקות אופנה זה כמו חמאה טובה-מעט מדי, אבל משובח; איפורי כלה לעומת זאת הם הלחם שממנו אפשר להתקיים). מרביתן מקסימות ו"קוליות" בהחלט, אבל מדי פעם בפעם אני נתקלת ב"בריידיזלה"; סוג של "סיכון מקצועי" אפשר לומר. משהו שמרבית המאפרות נתקלות בו בשלב זה או אחר של העבודה. לומדים לקלוט מראש את טיב הבחורה...בד"כ ז'תומרת. יש כאלו שאפשר לדעת כבר משיחת הטלפון שהן הולכות לעשות לך את המוות. דווקא עם אלו-אין לי בעיה....אני יודעת מראש למה לצפות.

אבל........ישנו הזן החמקני והבלתי ניתן לאיתור מראש...אלו שנראות הכי "זורמות" בעולם....ואז לפתע-מתחילות להעביר אותך במסע קטן של "וויה דולורוזה" שבסופו שתתחנני להגיע אל הצלב...אלו שייכות לזן קטן ומסוכן במיוחד שאיננו צפוי. כך היה לי עם ע'.

ע' היתה בחורה מצודדת מאד שפנתה אלי בעקבות המלצה של חברה טובה. ע' היא מאותן בחורות שלאחר שנפתחת הדלת ואת פוגשת אותה פנים אל פנים את מסננת לעצמך בלב בהקלה:"יששששששש. איזו מהממת היא. פיס אוף קייק!".

השיחה עם ע' לפני איפור הנסיון קלחה וזרמה, עשינו תיאום ציפיות, קצת צחקנו (היא הזמינה חברות, ביניהן "הממליצה") והיתה אווירה כייפית. כרגיל במקרים של כלות עשיתי את הנוהל הרגיל של איפור שתי העיניים בשונה זו מזו-כדי שתוכל לבחור מבין השתיים. ע' הדגישה שהיא מעוניינת במראה טבעי כמה שיותר כיוון שאיננה מתאפרת ביומיום (לאלו מכן שאינן בקיאות ב"רזי" ההגדרות-ההגדרה הלאקונית של "איפור טבעי" היא איפור בגוונים הרמוניים שמשתלבים עם גווני הפנים, העיניים והשיער-קרי, במרבית המקרים גוונים כאלו ואחרים של חום ונגזרותיו); פייר אינף. אקסטרווגנטית ככל שאהיה באופיי, אני בהחלט מכבדת את זה שלא כולן רוצות ללכת עם איפור מעושן בשחור ליום חתונתן.

איפרתי את העין הראשונה במראה טבעי. ע' נטלה את המראה בידיה והתבוננה עמוקות (לעולם אינני מאפרת מול מראה. מנסיון, זה גוזל ממני אנרגיות מיותרות של נסיון להסביר ללקוחה תוך כדי השלבים, למה "ברור שזה נראה לך מוזר-עוד לא שמנו מסקרה/סומק/מייקאפ וכו'"...).

"מה קורה?" שאלתי אותה בחיוך

"אממממ, אני לא יודעת, זה קצת חיוור לי. כאילו קצת "עצוב" כזה...."

"אוקיי..." עניתי, (אני כבר מתורגלת בשיחה הזו) "בואי תנסי להסביר לי מה מפריע לך...הגוונים? בקשת מראה טבעי, וזה מה שקיבלת"

"אממממ כן...נראה לי...אולי ננסה משהו בוורודים? ככה משהו חי יותר?..."

"בשמחה..." עניתי לה "אני מסכימה איתך שוורודים יחמיאו לך יותר. החלטתי לזרום איתך כשביקשת "טבעי"..."

"כן..." היא עונה..."התכוונתי שאני לא רוצה שזה יראה כמו "פנסים בעיניים"...

"על הכיפאק" אני אומרת לה "בואי נלך אם כך על גוונים של וורוד. זה יהיה איפור עדין מאד. אולי לזה התכוונת..."

"כן-כן! בדיוק לזה התכוונתי. רוצה משהו עדין...."

"אוקיי-בואי נעשה עכשיו את העין השניה..." סיכמתי בשמחה. או-הגענו לעמק השווה. כמעט תמיד יש חוסר בהירות לגבי הגדרות סמנטיות. מה ש"טבעי" אצל האחת יהיה מעושן, כי ככה היא מרגישה הכי "טבעי". לכן הדיאלוג תוך כדי העבודה-מאד חשוב במקרים הללו. בכוונה אני מתחילה עם לוק נקי מאד, ורק אז בונה אותו לפי בקשת הכלה, ככה אפשר לראות בפועל למה בדיוק היא מתכוונת כשהיא אומרת "אני רוצה איפור קליל".

סיימתי לאפר את העין השניה. אין ספק. הוורודים החמיאו לה הרבה יותר והדגישו את העיניים הירוקות והיפות שלה. היא חייכה למראה, החברות החמיאו והציפורים צייצו על צמרות העצים...יכולנו כמעט לשמוע את ג'ולי אנדרוז שרה במעלה הרחוב....

עצרנו להפסקת קפה קטנה, וסיימתי לאפר לה בקלילות את שאר הפנים. מייקאפ אפ דקיק, קצת פידור בשביל העמידות, סומק עדין וגלוס. ע' הסתכלה שוב במראה והיתה מרוצה...

ואז...........נפתחה הדלת ולחדר נכנס החתן המיועד.....

"היי מאמי....מה אתה אומר?" רצה אליו ע' מחוייכת...

הבעת הפנים שלו אמרה הכל. הבחור היה מזועזע עד עמקי נשמתו...

"מה זה?! למה את צריכה את זה? את הרבה יותר יפה בלי......"

דממת מוות השתררה בחדר ואני חייכתי לעצמי בלב "Here we go again...". (אחת העצות הכי טובות שאני יכולה לתת לכלה באיפור הנסיון שלה-היא לעולם, לעולם, לעולם לא להביא את בן הזוג לאיפור. זה כמעט אף פעם לא נגמר בטוב). הפעם זה היה פתח לסאגה שלמה שלה מעולם לא הייתי עדה במשך כל הקריירה שלי.

המשכתי ללגום בשלווה את הקפה בעוד חברותיה מנסות לשכנע את הבחור המבוהל שזה "מהמם" וש"מה יש לך...זה כל כך עדין...ע' נראית מדהים!". לא עזר בית דין. הבחור מאן להקשיב. הוא התיישב ליד בח"לתו האומללה והוסיף שמן למדורה. "זה "עושה" לך קמטים, תראי!" אמר בפסקנות בעודו בודק ממרחק של כסנטימטר את האיפור של ע' ומושיט לה את מראת הפודריה הקטנה.

ע' נראתה אובדת עצות לגמרי...."מה, אתה לא אוהב את זה? מה בדיוק אתה לא אוהב?" שאלה בעיניים בורקות...

בנקודה הזו הייתי חייבת להתערב, מה שבד"כ אני נמנעת מלעשות. אני יודעת שאני עושה עבודה טובה. אני לא מרגישה צורך להצדיק את עצמי, או לשכנע אנשים אחרים בכך, במיוחד לא מי שמן הסתם אין לו שמץ של מושג בעניין. אבל צריך לזכור שחתונה זה כמו הריון, ההורמונים משתוללים, הקריזות בשיאן, וכל קרייסס קטן ככל שיהיה הופך להיות "ביג אישו". לפעמים גם החתנים לעתיד עלולים להתגלות כ"דרמות קווינז" מן הגיהנום....

"תשמע"...פניתי אליו בעדינות "אני מבינה אותך. אתה מכיר את ע' שנים. היא איננה מתאפרת לעולם. אני מבינה שקשה לך מאד לראות אותה מאופרת. אני גם מתארת לעצמי שקשה מאד לדמיין איך זה יראה בתוך המכלול של השיער האסוף והשמלה הלבנה. אבל תבין שגם אם זה נראה לך קצת שונה ומוזר עכשיו, ביום החתונה-הכל יתחבר. מה שעשינו לה היה באמת מאד-מאד עדין. פחות עדין מזה, ואני ארגיש חוסר נעימות לגבות על זה כסף, כיוון שזה לא יחזיק מעמד אפילו שניה עד לחופה...נסה לקחת את כל הגורמים הללו בחשבון..."

"כן...אבל אני לא אוהב את זה..." חזר הבחור והקשה אל נוכח פניה המכורכמות של אשתו לעתיד...

קלטתי מיד עם מי יש לי עסק והחלטתי שלא להתערב יותר. שיחליטו ביניהם מה הם רוצים לעשות. אני לא צד בעניין ובטח ובטח שלא נעים לי לשמוע אותם מתווכחים מולי...

"תראי-אולי בכל זאת נעשה את זה עדין יותר? אולי נוריד את המייקאפ לגמרי?" פנתה אלי ע'...

"אי אפשר להוריד לגמרי את המייקאפ. את תבריקי תוך 2 שניות. גם ככה הוא מאד מאד דק ואל תשכחי שאת מתחתנת ליד הים באמצע הקיץ..." עניתי לה תוך כדי אריזת המזוודה. אני את ענייני סיימתי פה.

"אולי קצת?" חזרה והקשתה...."ככה, אולי הוא צודק....עכשיו כשאני מסתכלת טוב במראה-אז רואים את המייקאפ במצח..."

הסתכלתי עליה, ואז החלטתי לעשות מה שאני עושה תמיד במקרים כאלו. לקחתי ספוגית איפור נקיה ובארשת פנים סופר-רצינית עברתי איתה איתה מספר פעמים על הפנים של ע'. מעשית-זה לא עושה כלום, באמת שכלום. אבל פסיכולוגית-זה עושה פלאים...גם במקרים של צלמים אובר-פלצנים שמרגישים צורך לתזז את המאפרת על הסט ככה סתם בלי סיבה,בשביל הכיף ובשביל שתראה מי ה"זכר שמנהל את העניינים פה".... שששש! אל תגלו שגיליתי לכם!

"או..." אורו פניה של ע'...."זה הרבה יותר טוב" המשיכה. "תראה מאמי-עכשיו זה נראה הרבה יותר טוב לא?" פנתה אל הזעוף...

"כן..." אמר עם פרצוף תחת..."אבל גם בעיניים זה יותר מדי...."

ע' הסתכלה עליי בבעתה...

"תקשיבי מותק" פניתי אליה..."עד כאן. בכל זאת, אל תשכחו שיש לי פה סוג של אינטגריטי מקצועי. אני לא יכולה לעשות משהו שמבחינתי הוא לא אתי. אני יכולה להוריד לך את האיפור לגמרי, ועדיין לקחת לך כסף על "כאילו" איפור. אבל אני לא אעשה את זה...זה לא לעניין. אני מציעה שתשבו ביחד בארבע עיניים ותחליטו מה אתם(?!) רוצים לעשות" אמרתי בפסקנות. רבאק-באמת יש גבול...הלו-זה איפור....לא בחירת אופציה עדיפה לתשלום המשכנתא. ג'יז!

"טוב...אל תדאגי" פנתה אלי החברה הממליצה. "אני אטפל בזה....לכי לך. אנחנו נתקשר לקבוע בדיוק באיזה שעה אחרי שנקבע עם הספר".

יצאתי משם לאחר כ-3 (!) שעות מתישות של מו"מ. הייתי עייפה ומשוללת אנרגיות. לא היה לי ספק שע' תתקשר ותאמר שהיא החליטה שלא להתאפר ושלום על ישראל. למען האמת הייתי כל כך בטוחה בעניין, עד שהופתעתי לשמוע ממנה למחרת. היא התקשרה לקבוע איתי שעת הגעה, וסגרנו את האיפור סופית.

אם חשבתי שבזה נגמרה הסאגה-טעה טעיתי...ביום הארוע הציבה ע' מראה ענקית אל מולנו ע"מ שתוכל לראות שזה "לא יותר מדי" כהגדרתה. גמרתי אומר בליבי ש"אחליק" את העניין. בסה"כ היא היתה בחורה מתוקה לאללה, רק קצת חסרת בטחון (השם יודע למה, באמת בחורה יפה....), מאד לא החלטית וקצת יותר מדי תלויה בדעתו של בעלה לעתיד. איפרתי אותה בדיוק כמו שקבענו, כשברקע היא מעירה לי מדי פעם "זה הצבע שעשינו אז?", "כן", עניתי לה..."הנה את רואה? רשמתי הכל שלא נשכח..."; "אולי קצת פחות מייקאפ?" המשיכה וניג'סה (הפעם החלטתי להתעלם....); "אולי נוותר לגמרי על הגלוס? לא צריך כלום בשפתיים" הקשתה שוב. "תראי-זה לא גלוס, זה באלם לשפתיים, כמו "לאבלו", לא עמיד במיוחד, גם ככה לפני החופה הוא ירד..." עניתי בעודי מתשתדלת להמשיך ולחייך...."יופי..." ענתה, "אני לא רוצה "שפתון""....

בשעה טובה האיפור הסתיים. את השיער היא אספה עם סיכה ל"קוקו בלוף". החליטה לוותר על מעצב שיער...הסתכלתי עליה-העיקר שהיא מרוצה. כמו שאמרתי, היא בחורה יפה she can get away with it!....

ה"בריידיזל" הגיע מחוייך ומאושר והם אצו רצו להם להצטלם, בעוד אני ממשיכה לאפר את שאר בנות המשפחה.

כמו שאני מסיימת את כולן, ומתחילה לאסוף את הציוד שלי, מגיע החתן שוב בריצה....

"תקשיבי..." הוא פונה אליי מתנשף וסמוק...(רואים שהוא ב"היי")...."את עשית אותה מהממת! הכי יפה ממה שהיתה אי-פעם! שיחקת אותה! אני מצטער על כל הבלגן...."

לפני שאני מספיקה להגיב-הוא שועט בחזרה החוצה....

"נו-שויין" אני מחייכת לעצמי, איך אפשר לכעוס עליו עכשיו...דווקא מחמיאה לו ההסמקה הזו...חמוד שכזה...רק למה הוא היה צריך לחרבש לכולנו את היום ההוא....רבאק-הוא לא יודע שיש פעמים שעדיף לשתוק? טוב-הוא כנראה ילמד בדרך הקשה...

נראה אותו מתמודד עם הריון!

Move over Imelda, bitch!!!

(או...ווידויה של מכורה...)

ידעתי שהיום הזה יגיע...היום בו אצטרך לעמוד מול הארון בחדר העבודה (AKA-"המקדש" בעגה של מר יפותו...) ואצטרך להודות ביני לביני וקבל עם ובלוג:"שלום, שמי יפותו, ואני מכורה לנעליים....". אנא קחוני ל"בטי פורד" באופן דחוף, שם אאושפז בחדווה לצד אושיות חברה כושלות ובימבוז הוליוודיות כדוגמת לינדזי לוהאן. אני כבר מדמיינת את השיחות בחדר האוכל בין ה"סשנים" של הפסיכולוג...נעשה השוואות אוספים, החלפות ומכירות למורת רוחו של הצוות המקצועי:

"Shame on you Yafutoo!"

תנזוף בי אחות כושית ענקית ותנופף לעברי את אצבעה המעוטרת בציפורניים בנויות ואימתניות:

"Would you like to spend the night in the "Dark Room""?

"Oh no....." אזעק בפאתוס רב...."I'll behave-I promise! I sware on my "Prada" collection..."

(מימין לשמאל: 1. דולצ'ה גבאנה; 2. דולצ'ה גבאנה; 3. "הלו-קיטי" ל"צ'וקה"; 4. אין לי שמץ...; 5. "מיו-מיו")

אל תבינו לא נכון-זה לא שלא ידעתי את זה לפני זה...פשוט זה הגיע למצב שגם שני ארונות לא מספיקים להכיל את כל ה"קולקציה" וגם זה אחרי סינון די עקבי של פעם בחצי שנה. בספירה האחרונה נמנו כ-130 זוגות שמישים ולבישים של נעליים, סנדלים, כפכפים ומגפיים על כל צורותיהם; כל אחד ואחד מהם מיוחד מאד בעיני, מרביתם של מעצבים שאני מאד אוהבת (מישהו אמר "פראדה"?) וכולם כאחד כמעט על סוג זה או אחר של עקב...

(מימין לשמאל: 6. מארק ג'ייקובס; 7. וונדוורסט; 8. ג'יוזפה זנוטי; 9. אנטינורי ל"פל")

בנוסף-יש לציין שהאהבה שלי לנעליים שהן קצת יותר "קורקיות" הפכה לאובססיה של ממש-כמה שיותר צבע ושגעון בנעל, ככה יותר טוב. זה לא שאין לי נעליים שחורות-יש לי, והרבה מהן, רק שגם באלו חייב להיות איזה שהוא טוויסט-עקב מגניב, אימום חדשני, אביזר מעניין. ככה התחילה האהבה שלי לנעליים של "Irregulear Choice" הבריטיות (כמובן...). הן תופסות מקום מכובד מאד של כבוד בפנטאון "המקדש" לצד "גוצ'י", "פראדה" ו"מיו-מיו". אני מסוגלת לזהות את העיצוב הכל-כך טיפוסי שלהם ממרחק של קילומטרים שלמים. כמה מעוף, תעוזה ושמחת חיים יכולה להיות באביזר לבוש? למה לעזאזל רק לבריטים יש את הראש הזה? ולמה כבר כמעט ואי אפשר להשיג אותן בארץ? היתה תקופה שרשת "שופרא" ו"בהונות" היו מייבאים באופן סדיר את הקולקציות שלהם לארץ. לצערי תור הזהב הזה נגמר די מהר, ואם תשאלו אותי-הסיבה נעוצה (שוב...) בשמרנות של הלקוחה הישראלית הממוצעת. במדינה שבה המושגים הפלצניים כמו "קשת גוונים מונוכרומטית" ו"קווים נקיים ו"קלאסיים"" הפכו לתיאורים נרדפים לטוב-טעם ועיצוב "משובח", אין מקום ליותר מדי צבע וחוש-הומור בבגדים, זה "מצועצע", "וולגרי" ו"ילדותי" מדי.

(מימין לשמאל: 10. גוצ'י; 11. אירגולר צ'ויס; 12. "יונייטד ניוד"; 13. דריס וואן-נוטן; 14. גוצ'י)

מה שמביא אותי לנקודה הבאה שמטרידה אותי בזמן האחרון ומדירה שינה מעיניי בלילות-למה לעזאזל רק אצל הבחורות הישראליות נעליים על עקבים נחשב לסוג של קללה? בכל פעם שאני נועלת את אחד מהזוגות האהובים עליי אני זוכה לתגובות בסגנון "וואו-איזה גובה...אני לא הייתי מעיזה ללכת על כזה עקב....". אז ראשית-מה לתעוזה ולעניינינו? יש איזה שהוא תג אומץ מיוחד שבא בילט אין יחד עם האימום כל פעם שאת קונה נעלי עקב? ואיך הולך המדד הזה? ככל שהעקב גבוה יותר-אומץ הלב גדול יותר? לא ברצינות.....כי אני באמת לא מבינה....

(מימין לשמאל: 15. "מיו-מיו"; 16. אירגולר צ'ויס; 17. "פראדה"; 18. אירגולר צ'ויס; 19. "מיו-מיו")

זה תמיד מזכיר לי את ת'. ת' היא קולגה מצודדת במיוחד שעבדה לצידי כשעדיין הייתי מאפרת בחברת איפור גדולה; ת' איננה ילידת הארץ (מן הסתם...), היא גם מה שנקרא בעגה הישראלית "מגה-כוסית"; מה זה "מגה", "סופרנובה-כוסית" יותר נכון. הספיקו לי אי אלו יציאות בחברתה ע"מ לקלוט את מבטי הזימה שהיא מקבלת מכל גבר מצוי ברחוב. האמת היא, שקשה שלא להבין למה-יש לה גוף מהמם, שיער זהב טבעי (!) ארוך וגולש והיא חובבת גדולה של מעצבי-על בבגדים ובמיוחד בנעליים. לא יתפסו אותה לעולם נעולה בנעליים שאינן נעלי עקב. גם במשמרות הקשות והארוכות שבילינו ביחד, הבחורה היתה מקפצת בקלילות משל היתה יונק דבש מצוייץ מלקוחה ללקוחה על עקבים אימתניים. פעם אחת כשיצא לי לשאול אותה איך לעזאזל היא עושה את זה-היא אמרה לי בפשטות שבמקום ממנו היא באה, מלמדים את הבנות לעשות את זה מגיל 10 בערך. זה טבעי להן כמו צחצוח שיניים בוקר וערב, היא ממש לא מבינה מה הפליאה הגדולה...בעיניה, נעלי עקב הן טבע שני והיא לא רואה את עצמה נועלת משהו אחר.

(מימין לשמאל: 20. אירגולר צ'ויס; 21. טרי דה-הבילנד; 22. "פורנרינה"; 23. בטסי ג'ונסון; 24. "טופ-שופ")

ועכשיו נשאלת השאלה-האם העניין הזה הוא טמון גנים אם כך? מדוע לא רואים ישראליות מתרוצצות בנעלי עקב בסופר או בתור לקופת-חולים? ובכלל, למה הישראליות לא נועלות באופן גלובלי נעלי עקב? האם התשובה טמונה בימי החלוצים בהם הנוחות והפרקטיות היו חשובים יותר מהכל? ואם כן-מדוע נשארה האופנה הכה מזעזעת של נעלי הגולדה מאז ועד היום? ושאלת השאלות-מי באמת חושבת שזה יפה?????????????

(מימין לשמאל: 25. "פראדה"; 26. "פראדה"; 27. גוצ'י; 28. "מיו-מיו")

אם לפני 10 שנים כמעט ולא היו מעצבי נעליים ישראליים שייצרו נעליים בארץ (כשאני אומרת "מעצבים" אני לא מתכוונת לחברת "גלי"...), אזי היום יש באמת סוג של התחלה קטנה ומבורכת של מעצבי נעליים חדשניים שמעצבים ומייצרים בארץ נעליים איכותיות. יש לי רק בעיה אחת עם אותם מעצבי נעליים (ואני מודעת לחטא ההכללה שאני חוטאת בו כרגע)-מרביתם מעצבים קולקציות ארכאיות משהו, שההשראה לנעליים שם שאובה מן הסתם מארונה של הדודה וואניה או-אז בשלהי מלחמת העולם השניה, בואכה לודז'-פולין. מרבית הנעליים בקולקציות הללו נראות סבתאיות, בעלות עקבי "לא מריח-לא מסריח" אם בכלל (=עקב רק כדי שאפשר יהיה לקרוא להן "נעלי עקב" וגם זה כדי לצאת ידי חובה...), הלוקות באימומים שאינם מחמיאים לרגל כלשהי בכלל ולרגל הנשית בפרט. בכלל נדמה כי מה שעומד מאחורי עיצוב הנעליים הישראלי בגדול (אפרופו ערך מושגים פלצניים) הוא קודם כל הנוחות והפרקטיות, ורק אח"כ, רחמנא ליצלן-האסתטיות. ברור לי לגמרי שאני עומדת לעורר עלי את חמת אפן של כל חובבות העיצוב הנ"ל שהן פמיניסטיות נלהבות שיזדעקו לטקבק בנמרצות על "העקב כאביזר פאלי, שוביניסטי ומגביל כדוגמת המחוך דאז..." דרך סייבר-צקצוקי לשון בנוסח "את מודעת לכמה זה מזיק לבריאות הרגל?..." ועוד כהנא וכהנא חידודי בבל"ת למיניהם.

מצד שני אני שבה ומקשה-אוקיי, אם לא נעלי עקב אימתניות, אז לכל הפחות שיהיה נשי ומחמיא....הרי אם אתן מחפשות נוחות ומעבר לזה שום דבר לא משנה-לכו על "קרוקס" ודי....זה מאד נוח, פרקטי להחריד-ובאותה המידה כעור, לא אסתטי ובלתי נשי בעליל...אחרת-באמת שצר לי ואינני מבינה למה להשקיע כ-1,000 ש"ח בממוצע על נעליים "מעוצבות" שנראות כגלגול של נעל ששרדה את מתקפת פרל-הרבור (ולא, כפכף שטוח עם רצועת עור רחבה בצבע חול על איזור האצבעות לא נופל אצלי תחת הקטגוריה של "עיצוב"...). ורק אנקדוטה קטנה לכל המלעיזות בפוטנציה: להיות אמא עובדת, זה לא תרוץ! לי עצמי יש אפרוחית פעלתנית במיוחד כבת שנה וחצי-גם אני עסוקה מרבית שעות היום במרדפי סרק אחריה, הרבה פעמים על נעלי עקב, כך שאת הטיעון של "מרביתנו אמהות עובדות קשות יום, קשה לנו לעמוד על נעליים לא נוחות כל היום..." תמחקו מיד מן הרשימה!!!

זהו יקיריי-הייתי חייבת לפרוק את אשר על ליבי...על מנת שתבינו שאני אכן "נאה דורשת ונאה מקיימת" העלתי בזאת לפניכם טעימה קטנה ומובחרת של קמצוץ דוגמאות מה"מקדש", רק שתי אזהרות לפני סיום:

*אני מקווה שעבור חובבות המונוכרומטיות לא נגרם נזק בלתי הפיך בשל אובר הדוז הצבעוני, גם אם כן-אני מסירה את ידי מאחריות לעניין!

*מי מכן שזוממת על פריצה ל"מקדש" בעקבות הפוסט הנ"ל: קחי נא לתשומת ליבך שלא בכדי אנחנו מגדלים שלושה כלבים גדולים בבית...יש לזה סיבה כמובן. מי שבכל זאת תשים את נפשה בכפה ותנסה מוזהרת בזאת שאולי תצא עם זוג נעליים שווה-אבל גם עם תחת לעוס!

KNOCK YOUR SELVES OUT LADIES-IT'S SHOW TIME!!!

כתבו לי:yaelmakeup09@gmail.com

בקרו באתר שלי:www.yaelmakeup.co.il

"Da Bling-Bling factor...."

(או...Swarovski, anyone?!...)

אין מה לעשות...אחד מהשניים, או שבעורקיי הלבנבנים זורם לו דם של hootchy mama from da'hood...או שלחילופין אני יותר פולניה ממה שהעדפתי להודות בפניי עצמי. תכל'ס, אני מודה שאני לוקה בתסמונת "נצנץ דה-לה קשקש" קשה מאד מאז שאני זוכרת את עצמי כילדה קטנה. למען האמת, אני יודעת שמרבית הבנות לוקות במחלה הזו בעודן צעירות מאד, ההבדל הוא שאצלי זה מעולם לא החלים-אם כבר רק החריף עם הגיל....בכל מקום בו אמצא משהו מנצנץ, מבריק, זוהר או סתם טראשי, בין אם זה פריט לבוש, אקססורי, מוצר איפור או כל דבר אחר לצורך העניין-הוא ינצנץ אליי בדינדוני "בלינג-בלינג" עצבניים כמו חתיכת פח בשמש הקורצת לעורב חמדן-לא אנוח ולא אשקוט עד שיהיה בידיי. אם נוסיף לעניין גם את ה"פטיש" הקשה שלי לגברת "הלו קיטי" ולנעליים-תקבלו מקרה אנוש וחסר סיכויי החלמה: סתם פריט מנצנץ יגרום לי עונג בלתי מוסבר; תוסיפו לפריט הזה את דמותה המטופשת של "הלו קיטי" וקיבלתם מופע זיקוקי סרוטונין אור-קולי שמתפוצצים בחיווטי המוח המסונוור שלי, אבל אם יתווספו למשוואה הזו גם נעליים, או אז תזכו לראות אותי פוצחת בסדרת אנקות ואנחות קשות משל הייתי סאלי המגמרת אל מול הדיינר העמוס!

פאייטים?-הולך!, לורקס?-תעמיסו!, אייליינר נצנצים?-בארור!, פודריה של סברובסקי?-דהההההההה!

בהיותי צעירה עוד לא ידעתי כיצד למתן את התכונה הסמי-פרחצ'ולית הזו והייתי נוטה להעמיס מכל הבא ליד (להגנתי יאמר שהשנים היו תחילת שנות התשעים, בהן כולם התלבשו בסחבות מקושקשות פאייטים ונצנצים לרוב, וכך ניצלתי בעור שיניי מהתוויית ה"פרחה הפולניה"). במרבית שנות לימודיי האקדמאיים מצאתי את עצמי מתווכחת אינספור פעמים עם המנחים ההמומים שלי ב"שנקר":

מנחה, זע בחוסר נינוחות על הכסא:"אמממממ...תראי.....קחי צעד אחורה ותסתכלי שוב על הדגם...."

אני, במבטי ערגה מצועפים:"בעיני זה מושלם...לא?"

מנחה:"תראי....את לא חושבת שזה טיפה'לה עמוס מדי? אולי אפשר לוותר פה על הסרט המוזהב ושם להוריד את הניטים. הם קצת מיותרים לדעתי...."

אני, בחמת זעם של לביאה המגנה על פרי בטנה:"מה ז'תומרת "להוריד"? הסרט המוזהב הזה הוא-הוא לב ליבה של המערכת...הוא מגדיר את ההשראה הראשונית שלי לגבי נושא הפרוייקט. כל הדגם בנוי סביב אינטרפטציית החווייה האישית שלי לגוף האישה בפרט, ולנשיות בכלל במבחן התקופה הפוסט-מודרנית בה אנו חיים....הסרט נשאר! וגם הניטים!"

מנחה:"חבל, כי לדעתי הרעיון הבסיסי שלך נהדר ופה את זורקת אותו לכיוון אממממ....פרחי קצת...."

לשווא הייתי בוהה בדגם ותוהה מה לעזאזל הוא רוצה מחיי?

אני מודה שהיום-ממרחק של כ-13 שנים, אני נזכרת בחלק מן הדגמים בזעזוע קשה. אין מצב עליי אדמות שהייתי מעצבת היום זוועה מקורקשת שכזו...אז כן, הטעם שלי בהחלט התעדן. אבל החיבה לבלינג-בלינג נשארה...החנות של "סברובסקי" היא סוג של מקדש בעיניי, ואם הכסף מצוי בכיסי באותו יום שאני חולפת על פניה-אויה לי ולמנהל הבנק שלי...אהההה-אללי, מי יקנני את הדיסק און-קי בצורת רובוט קטן ומסנוור....(בתמונה הפותחת-האוסף הצנוע שלי....)

כשחברת "מאק" השיקה בקול תרועה גדולה את קולקציית "הלו קיטי" ההו-כה מדוברת שלה בתחילת השנה (תמונות 1-4), אצתי רצתי לי נרגשת לחנות על מנת לקנות את כו-לה....מה רבה היתה אכזבתי כשגיליתי שהקולקציה היוקרתית יותר של הפודריות והגלוסים המשובצים לא יגיעו לארץ. אך לא מכשול קטנטן שכזה יעמוד בדרכי, מיד הפעלתי את קשרי הענפים בתפוצות הגולה וסידרתי לעצמי חיש-קל סט שכזה, שלא יחסר חלילה...הרי על כל מוצר ומוצר שם היה חרוט "יפותו" באותיות קידוש לבנה....אז שלי לא יהיה דבר כזה? ש-רוריה!!!

עת יושבי בבית בתקופה שלפני הגח אפרוחית לאוויר העולם, שוטטתי לי נפעמת ברחבי אי-ביי בחיפושים אחרי מוצרי תינוקות מגניבים של "הלו-קיטי" (פטיש נוסף כאילו, דהההה). החדר שלה כבר היה מוכן עם ציור קיר ענקי של "הלו קיטי" (משובצת סברובסקי כמובן...בתמונות 8-10) מעשה ידי. הבנות בחנות תרמו את חלקן במתן ציור קנבס מהמם של "קיטי" בפוזה אחרת, משובצת אף היא-וכך לא נותר לנסיכה אלא להיוולד לתוך עולמה הקסום והטראשי של "טיטי....אה-או" (כפי שהיא קוראת לה היום-הפאוזה, כבמקור). מפה לשם בעודי ישובה אל מול המחשב ונפלאות האינטרנט נגלות לפניי-מצאתי עולם וירטואלי שלם של פסיכוטיות מכורות כמוני שהשילוב הקדוש שלהן לכל דבר שהוא "Kawaii", לרבות הגברת "קיטי" ולנצנצים התרגם אצלהן למקור הכנסה יצירתי, משגשג ומנצנץ במיוחד...מה לא היה שם, נעלי תינוקות עם קיטי משובצת בסברובסקי (תמונה 5), תכשיטים מנצנצים כמו של המעצבת טרינה טרנטינו המלכה (תמונה 6), נעלי פליפ-פלופ עם קיטי מסבורבסקת עליהן ועוד ועוד כיד הדמיון הטובה. הייתי יושבת ימים כלילות פעורת פה אל מול המסך ומגהצת את כרטיס האשראי עד שיצא עשן...

אז למענכן יקירותיי-אספתי אי אילו לינקים חביבים עליי במיוחד משם (ושמישהו יתנדב לעזאזל להסביר לי איך להכניס לינק כקישור בתוכן הפוסט....)

1. פסיכית א':http://stores.shop.ebay.com/Goody2ShoesBoutique__W0QQ_armrsZ1

2. פסיכית ב':http://stores.shop.ebay.com/Butterfly-Buckles__W0QQ_armrsZ1

3. פסיכית ג':http://stores.shop.ebay.com/SWAROVSKAT__W0QQ_armrsZ1

4. פסיכית ד':http://stores.shop.ebay.com/Southern-Twinkle__W0QQ_armrsZ1

אז כן...יכול להיות שאני פולניה תאבת נצנצים, או אולי אני באמת איזו טאמיקה-וואנאבי מהברונקס, מודה אני בחטא הגרידיות המנצנץ הזה-אבל בינינו לבין עצמינו-כולנו חייבים קצת "בלינג-בלינג" כדי לצבוע את החיים, לא?!

כתבו לי ל:yaelmakeup09@gmail.com

בקרו באתר שלי:www.yaelmakeup.co.il