הנרקיס מלך הביצה...(עלאק!)....

(או...."אני, ואני, ואני, ואני....!")

כבר שנתיים שאני מבוססת כעצמאית בביצת ה"תעשיה". שנתיים אינטנסיביות של עליות ומורדות, הרבה מאד עבודה קשה, הרבה מאד לחצים אבל בסופו של דבר עם תחושת סיפוק גדולה. הספקתי לפגוש הרבה אנשים מעניינים ומוכשרים ולהשתפשף בהרבה סיטואציות-רק עם דבר אחד עדיין לא השכלתי להתמודד, עם תופעת ה"נרקיסים".
...נ-ו...נווווווווווווו!!!!.....ה"נרקיסים"!!!....אני בטוחה שכל מי ששוחה בשלולית הזו בוודאי מכיר אותם...

אם בסיפור הילדים הלפלפי של לוין קיפניס הנרקיס היא דמות חיננית ואצילית שמצילה את מלך הצפרדעים ממוות והופכת להיות מלך הביצה-הרי שבמיתולוגיה היוונית, לה יש אג'נדת הארד-קור דידקטית וספרטנית יותר, מסופר על נרקיסוס שהיה בחור יפה תואר ושחצן. נרקיסוס המניאק נהג להסתובב "עם האף למעלה" להסתלבט על כל מי שנפל בקסמיו, עד שיום אחד נמסיס, אלת הנקם (בחורה קריזונרית כלבבי) החליטה לשים לזה סוף והענישה אותו שלא יוכל לעולם לאהוב אף אדם אחר מלבדו. כמו במרבית סיפורי המיתולוגיה היוונית, גם הסיפור הזה לא נגמר ב"הפי אנד"-נרקיסוס הגיע יום אחד לשפת אגם על מנת לשתות, ראה את בבואתו המצודדת ונשבה בקסמיה כל כך עד שלא יכול היה לזוז ממקומו וכך גווע ברעב על גדות האגם...

מאוהב בעצמו עד מוות:"אקו ונרקיסוס", ג'ון וויליאם וואטרהאוס

עכשיו-אחרי שהעשרתי את עולמכם באנאלוגיה המיתולוגית המופלאה הזו, בוודאי ירדתם לסוף דעתי. הביצה המקומית שלנו מלאה בהמוני נרקיסים אנושיים שאימצו את חטא ה"היבריס" המופלא כדרך חיים; שחצנות, ארוגנטיות, גאוותנות והתנשאות הם קווים מנחים באופיים, הגם שלא תמיד מבוססי עובדות בשטח. ואת מה שלא רואים על פני השטח, צריך להקפיד ולתחזק על בסיס יומיומי בסיפורי אלף לילה ולילה מסוג "אני, ואני, ואני, ואני!":

"הייתי יד-ימינו של מקווין, חצי מהקולקציה האחרונה שלו-זה עיצובים שלי. אבל הרגשתי צורך לחזור לארץ. אין...אין כמו בארץ! הגעגועים אכלו אותי...אלכסנדר התבאס ממני תחת!"
"בקמפיין האחרון שבו עשיתי סטיילינג קיבלתי 5,000$ ליום צילום, וזו עוד אחת ההפקות דלות התקציב שיצא לי לעבוד בהן השנה..."
"קיבלתי לפני חודש הצעה להשתתף בהפקה של ווג-איטליה, אבל נאלצתי לוותר כי הטאלנטית זוכת "כוכב נולד" לה אני עושה שיער באופן קבוע אמרה שהיא תרצח אותי אם אני מבריז לה מ"טקס פרסי אנשי השנה".....מה יכולתי לעשות..."
"עוזרי, המנג'ר של מדונה, התקשר אלי אתמול ואמר שהיא בקשה שרק אני אעשה לה את האיפור כשהיא קופצת לארץ בשבוע הבא לבקר את ה"רנטגן" משדרות. ביקור פרטי, אתם יודעים, הש-הש כזה....אמרתי לו שאני אבדוק ביומן...יש לי את ה"פסטיגל" על הראש, עם כל הכבוד למדונה"
"הלו? הלו....מי? מי זה? לא מותק! מצטער! יש לי ישיבת קונספט על הבוקר לקטלוג של "ספורטס אילוסטרייטד" עם בר וטיירה במאוריציוס בחודש הבא. נקבע ל"שורש"+גוונים בשלישי?"
"המזכירה של אנה וינטור שלחה לי סמס שהם רוצים שאטוס לאודישן אצל מייזל דחוף בעוד שבוע. היא אמרה שהוא "נפל" מהקומפוזיציות בצילומים שלי..."

המלך הוא עירום.....חושילינג!!!

עכשיו...אני מודה שבהתחלה כשנתקלים בתופעה זה די משעשע...אנשים חיים בסרט כזה שלפעמים אני תוהה אם לא שווה היה להם לעשות הסבה מקצועית ולפצוח בקריירת תסריטאות. הזכייה באוסקר בקטגוריית "סרטי מדע בדיוני ופנטזיה" מובטחת להם-בוודאות! זה השלב הקליל יותר של התסמונת, בו הם רק משחקים ב"ניים דרופינג" על ימין ועל שמאל...
כשזה עובר את שלב השעשוע, מגיע השלב השני-הטרחני; כמו זמזום של יתוש מעצבן ועיקש בלילה חם, "יחפור" הנרקיס התורן על סט ההפקה באוזני כל מי שיהיה מוכן להקשיב, וגם באוזני אלו שלא. לפעמים נדמה שהוא מספר את אותם הסיפורים בשרשרת "לופים" מעייפת כמו פס קול שחוק בסרט ישן של פליני. בד"כ לשלב הזה יצוות רכילות עסיסית של מאחורי הקלעים על כל מיני אושיות ברנז'ה (זה תמיד יהיה קשור בהכרח להעדפות מיניות, סקס או כספים...).
אבל כשגם השלב הזה חולף-זה פשוט הופך להיות מעצבן. מעצבן שיש כל כך הרבה נרקיסים שבטוחים שמרבית האנשים יאכלו את הישגי הג'אנק-פוד הבדיוניים שהם מספחים לעצמם לרזומה. גרוע מכך-ישנם כאלו שכל כך מאמינים לסיפורים שלהם עצמם, שגם מתחילים להתנהג בהתאם (או שמא נאמר, מעלים להילוך שלישי בדרגות ה"היבריס"). בד"כ מצתוותות לשלב הקריטי הזה הזה השמצות מאסיביות של קולגות ושאר "נרקיסים" אחרים, רק כדי להצטייר כטובים ומצליחים יותר.
זה גם בד"כ השלב בו אני חוטפת את הקריזה, מין סף כזה שפוקע אצלי-כי באמת יש גבול לטמטום, לרברבנות ולהתנשאות. בכנות אני לא מבינה למה יש בתחום הזה כל כך הרבה נרקיסים שבכדי לחפות על אפס בטחון עצמי וכשרון מוטל בספק חייבים לרדת על אנשים אחרים, להשמיץ כל אדם או עבודה שהיא לא שלהם ובכלל לחשוב שהשמש בעצמה זורחת להם מדי בוקר מהתחת, ועוד אומרת להם תודה על כך...ואם נשים את העניין האנושי/מוסרי בצד (למה בעצם לא להתנהג כמו בן אדם ולכבד אנשים אחרים שעובדים איתך?....), נכנס פה גם עניין היהירות הזחוחה-הרי השלולית קטנה כל כך וכולם מכירים את כולם-לא למדתם בצופים שחרא בסופו של דבר צף על פני המים?!
חשבתי באמת שכבר ראיתי הכל: סטייליסטים ש"מנכסים" לתיק העבודות שלהם הפקות מחו"ל, מאפרות שבלי שום בושה לוקחות קרדיט על עבודות של מאפרים אחרים, צלמים שמעתיקים סטים והפקות שלמות ממגזינים ידועים בחו"ל וקוצרים עליהם את פירות ה"גאונות" המושאלת כאן בביצת הלבנט ודוגמניות שהתבלבלו כנראה ובטוחות שהן יכולות לומר לאנשי ההפקה, משל היו לינדה אוונג'ליסטה לפחות, איך הן לא מוכנות שיאפרו/יסרקו/ילבישו אותן-אגב, כולם, עד האחרון שבהם-נתפסו כאמור "עם המכנסיים למטה"...
ואז למעשה הבנתי את מה שהיה ברור כל כך-האנשים המוכשרים באמת בתחום הם אלה שבאים לעבוד-לא לדבר, לא על עצמם ובטח ובטח שלא על אחרים. הם פשוט לא צריכים, התוצאות המקצועיות שלהם מדברות במקומם. הם פשוט קמים בבוקר ועושים את מה שהם אוהבים לעשות-בלי להתעפץ במי המדמנה הסרוחים, בלי להשתלח בקולגות ובלי זיוני מוח ואגו מיותרים... ואם באמת מחפשים טוב רואים שיש לא מעט כאלו, רק חבל שהשקט התעשייתי שהם מנפקים קצת נחבא אל הכלים בגלל הצעקנות הנרקיסית.

"סוף כל בלון להתפוצץ....": "מעשה בחמישה בלונים" מאת מרים רות, איור-אורה איל


בקיצור ולעניין נרקיסים יקרים, קחו נא לתשומת ליבכם הגאוותן-"זה סופו של כל בלון..." את המנטרה הזו אפילו אפרוחית בת השנתיים השכילה להפנים...

בקרוב אצלכם, הא?

(נ.ב-איך הבאתי לכם אותה באיורים מסיפורים ואגדות?! מסתבר שלכל דבר בחיים יש מוסר השכל.....:-P)

לאתר שלי:www.yaelmakeup.co.il
כתבו אלי: yaelmakeupo9@gmail.com