לא פעם ולא פעמיים הזכרתי פה כבר את אפרוחית הקטנה והאהובה שלי. גילה כיום נושק כמעט לכשנתיים, והנה לפתע, מבלי שאשים לב, גדל לו האפרוח והיה לו לעוף דורס קטן ודעתן, בעל דעות מוצקות לעילא ולעילא בנושאים רבים ומגוונים-בכללותם בענייני אופנה, לבוש ואיבזור נאות מהו.
עד לא מזמן-בימי ינקותה, עת הייתי נושאת אותה מעדנות במנשא, היתה לי היכולת המוחלטת להחליט עבורה (משל הייתי סוג של אלוהים) איך תראה ומה תלבש. היום הסיפור הפך להיות מורכב יותר ויותר....כן-ככה זה כשיש אפרוחית בכורה בבית. ומכיוון שכל מה שעסקתי בו אחרי הלידה היה שופינג בלתי פוסק, מצאתי לנכון להסביר את התופעה שכל אמא לעתיד צריכה לדעת-אחרי לידה, הגוף אפעס, מסרב לחזור למידותיו משכבר הימים והדימוי העצמי לא בדיוק איי-איי-איי. מן הסתם אין כל כך חשק להשקיע בבגדים חדשים או בכלל במשהו שקשור להופעה החיצונית המסמורטטת משהו. זה בדיוק מה שמסביר את תופעת האמהות האקסטטיות שרצות באמוק מבוטיק תינוקות אחד למשנהו לבושות בטריינינג הקטיפה הטחון של "BEBE" (אם כבר טריינינג-שיהיה בסטייל!). זה לא שהן זכו לפתע פתאום בהגרלת הלוטו...פשוט מאד, יש להן רכש חדש-דנדש וצריך לאבזר אותו באקססוריז נלווים להשלמת לוק ה"יאמי-מאמי" הכה נחשק במחוזותינו.
מימין שלמאל ובכיוון השעון: אקססוריז לבייביז; התיק של "ג'וסי קוטור"; התיק של "אוילילי"
זה מתחיל בהתלהבות אובססיבית מתיק חיתולים יקר ושופוני להחריד (אני את שלי השגתי בדרך פתלתלה ומתוחכמת להפליא, עת חגגתי לעצמי טרום הלידה BABY SHOWER איכותית, ובה הודעתי קבל עם ועדה שאני חפצה ב"ההוא השווה מהחנות בכיכר"...). וכך, שקל לשקל, בלית ברירה, נאספה ע"י חברותיי האהובות והמפרגנות , בניצוחה של נ' הדיווה כמובן, מגבית קולקטיבית כדי לרכוש לי את התיק של "OILILY" במחיר מופקע לכל הדעות. כמובן שמאוחר יותר אחד לא הספיק לי, ולכן רכשתי גם את ההוא של "ג'וסי קוטור" שלמענו כמעט ומשכנתי את הבית.....
עכשיו, משהיה לי תיק חיתולים מפונפן, נחוץ היה להתאים לו עגלת ארבע על ארבע יוקרתית, ורצוי בצבעים תואמים שגם ירמזו באופן בלתי משתמע לשתי פנים על מין הילוד...או הילודה במקרה שלנו:-P. גם העניין הזה מומש די מהר בעזרתו האדיבה מאד של הדוד מאמריקה (כן, כן...אשכרה יש לי אחד כזה..). לאחר ששתי משימות הסטיילינג הבסיסיות הללו הוכתרו בהצלחה יתרה, התפנתי סוף-סוף לעסוק בדברים הבאמת חשובים שעמדו בראש מעייני: האאוטפיטים הראשונים של העוללה. שכן לא האפרוחית שלי תסתובב ברחבי הקניון לבושה בסמרטטת של רשת "שילב" ודומותיה-אווווו לא!!! אני בענייני הארד-קור של לבוש...מכף רגל ועד ראש, אאוטפיטים קפדניים ומתוכננים אחד לאחד!
בתמונה: כל מיני מינים של אאוטפיטים לתינוקת הרוקיסטית:-)
וכך, לאחר הלידה, מצאה את עצמה הקטנה מולבשת מדי יום ביומו בחולצות טי מגניבות של "לד זפלין" וה"סטונס", סרבלי ג'ינס מופלאים של "גאפ" (הדודה מפריז שלחה...), שרוואלים קוליים מפשתן ובגדי גוף עם הדפסים אייטיז מטאליים שמצאתי עבורה באי-ביי. להשלמת ההופעה ועוד בטרם הספיקה לפסוע את פסיעותיה הזערוריות רכשתי גם מבעוד מועד ובמיטב כספי נעליים של "גוצ'י" ו"דולצ'ה וגבאנה". "הכיצד אפסע אני בנעלי מעצבים ואילו היא תגרוב גרביים של "3 בעשר" מהסופרפארם?!" תהיתי לעצמי בזעזוע. מה שטוב לאמא שלה-יהיה טוב גם לה!
בתמונה: "גוצ'י", "דולצ'ה וגבאנה" ו"אול סטאר" וגם סתם נעליים עלומות שם...
בניתי לה אט-אט קולקציה משובחת וקוקטית במיוחד של בגדים ונעליים תואמים. ברבות הזמן התווספו לכל העניין גם אביזרי שיער משלימים, מיני מינים של מוצצים בצבעים שונים שיתאימו לכל אירוע ואפילו בקבוקים תואמים (שלא חלילה יתחרב הלוק השלם הכה מוצלח שהצלחתי להרכיב עבורה); עולם אופנתי וחדש נגלה לעיניי: עולם הבייבי-קוטור. תאמינו או לא, גיליתי להפתעתי שאם מחפשים מספיק, יש בנמצא מכל הבא ליד ומכל אשר יחפוץ הלב, הכל ממותג ומשווק משל היתה השמיכי הסמרטוטית עם הארנבון-מינימום פשמינה יוקרתית מסאקס פיפת' אבניו. מה לא תעשה האם הטריה בעבור הטוטאל לוק התינוקי.
וכך חלפו להם הימים והימים לשבועות, ואפרוחית, כמנהג כל התינוקות באשר הם, גדלה לה והחלה למלמל מילמולי תוכחה רפים. בתחילה היסיתי אותה בנזעפות-חצופה קטנטנה! הכיצד היא מעזה למחות בקולי קולות שלא נוח לה, עת אני נאבקת בכפתורי המתכת של סרבל הג'ינס...או לחילופין שורכת לה בסבלנות אין-קץ את נעלי האולסטאר-קאסטם-מייד עם שיבוץ הסברובסקי בדוגמת "הלו קיטי"?! אז מה אם זה לא נוח לה!! מה, לי היה נוח לטופף בעקבי 12 ס"מ חודשיים אחרי הלידה לארוע משפחתי של איזה קרוב משפחה עלום שם של מר יפותו?! לא-לא היה לי נוח! אבל סבלתי בשקט. רצוי מאד שהיא תפנים את העניין כבר מגיל צעיר!
כמה תמימה הייתי...אבל כאמור, הזמן חלף ואפרוחית החלה להגות מילים, והמילים הפכו לחלקי משפטים, וכך מצאתי את עצמי כמעט מדי בוקר, בעודי מלבישה את הנסיכה לגן, מנהלת איתה דיאלוג (?!) הזוי שכזה:
"הנה יפה שלי-בואי נבחר לך בגדים לגן. רוצה לעזור לי?"
"טן" ("כן")
"או....מה דעתך על בגד הגוף הצהוב עם השרוואל הסגלגל?" אני שואלת רטורית ומוציאה את האאוטפיט מן המגירה בהחלטיות...
"יו!!!" ("לא!!!") היא עונה נחרצות. "יו צה זה גוף צהוב..." ("לא רוצה בגד גוף צהוב") היא ממשיכה בעזות מצח ומביטה בי בהתרסה...
"לא?!" אני שואלת בהפתעה, ומנסה לשווא לשכנע "אבל למה? את נורא אוהבת אותו....לא?"
"יו צה!!!" היא חוזרת בתקיפות ומשליכה אותו לרצפה....
"טוב...." אני מחליטה לא להתווכח ומוציאה במקומו את החולצה הוורודה של "לד זפלין"...."הנה-נשים את זו במקום...."
הקטנה מתרצה בדיוק לשתי שניות-עד לשלב איסוף השיער לקוקיות
"קוקיות טיטי!!!" ("קוקיות של הלו קיטי!!!") היא מכריזה בצווחות גיל תוך כדי פתיחת קופסת אביזרי השיער (כן-יש ממש קופסא....ענקית!!!)
"יופי מאמי..." אני עונה בשמחה "עכשיו תמצאי לי זוג...."
היא מוציאה לי שתיים שונות-האחת בשחור והשניה, רחמנא ליצלן-בוורוד
"אהמ....כן..." אני מגמגמת בעצבנות קלה אל מול חילול הקודש האסתטי שמתרחש לנגד עיניי..."אבל יפה שלי-זה לא הזוג האחד של השני..." אני מטעימה "את רוצה את הזוג הוורוד או את הזוג השחור?" אני ממשיכה בדידקטיות מפתה....
"יו! צה סה!!!" ("לא! רוצה את זה!!!") היא מתעקשת אל מולי ועיניה משועשעות...
"קיבינימט!" אני חושבת לעצמי בעצבנות...."עד גיל שנה זה עבד מצויין".... אני החלטתי והיא הסכימה בדממה צייתנית...."מה קרה פתאום?!"
אני מחליטה למען שלום הבית לבלוע את גאוותי ומבצעת את מבוקשה בדממה זעופה..."מה יחשבו הגננות על אמא שלה חסרת הטעם וחוט השדרה?!" אני מלקה את עצמי בעצב ועוברת בלית ברירה אל שלב הנעליים. לפני שאני מבינה איזו טעות עשיתי בהרימי את הסנדלים הוורודים נשמעת המיית מחאה קולנית כצפירה עולה ויורדת:
"יו...אמא...יו......" היא מסתכלת אל הסנדלים בתיעוב מיוסר....
"אוקיי..." אני בולעת את רוקי בעצבנות וממלמלת בתבוסתנות לעברה:"איזה נעליים א-ת רוצה לנעול היום?"
"צה סה, נייים שחור!" ("רוצה את זה, נעליים שחורות!") היא מצביעה אל עבר הסניקרס החביבות עליה.
"סבבה..." אני חושבת לעצמי, חינכתי אותה יפה "אבל מה לשחור ולבגדים שהיא לובשת לעזאזל?!"
זה כמובן לא עוזר לי....הגברת מזרזת אותי בעליצות של קלגס רומאי בעודה פותחת במיומנות את הסקוצ'ים של הנעל...
"אמא-שים!" ("אמא-לשים!") היא פוקדת עלי....
ואמא שמה...נו מה....רק חסר לי להתווכח איתה, שוב.....
אני מחבקת אותה חזק בעודי מורידה אותה ממשטח ההחתלה..."זהו..." אני ממלמלת לעצמי, "סיימנו להיום...."
טעות!
"שת....שת...שחורה...." ("קשת...קשת שחורה") היא זועקת אלי ממרומי 85 הס"מ הנמרצים שלה...
"אה-כן..." (אני לא יכולה שלא לחייך אליה)...."הקשת שלך..." ומושיטה את ידי שוב לקופסת אביזרי השיער "את בטוחה שאת לא רוצה את הוורודה?" אני מנסה בפעם האחרונה לכפות את דעתי....לשווא....
"יו! תודה!" היא מנפנפת אותי בביטול תוך כדי שהיא מניחה אותה בהחלטיות על הראש....
"בואי-אני אעזור לך..." אני לא מרפה...
"יו! ייבד!" ("לא! לבד!") היא מודיעה לי בפסקנות ויוצאת בנחרצות מן החדר-מותירה אותי בוהה בדלת בעלבון קל...
"אוקיי, רגע...שניה"....אני מגרדת בפדחתי בבלבול..."מה בדיוק היה לנו כאן?!" אני ממשיכה לתהות ביני לביני "איפה בדיוק קרה הרגע המכונן הזה-בו דעתי בענייני סטיילינג, לבוש ואבזור הפסיקה להיות נחשבת, ודעתו של יצור קטן ועיקש לא פחות, הפכה להיות חשובה יותר? האם הגולם אכן קם על יוצרו? ממתי יגידו לי מה לעשות ואת מה להתאים למה?! והגרוע מכל: מה יגידו השכנים?..." במוחי הקודח עולים בלופ מסויט דמויותיהן המג'וייפות של ילדים שיוצא לי לראות מדי פעם בגן השעשועים-ילדות עם קוקיות סרוחות ושמלות מסמורטטות....ילדים עם חולצות מהוהות וכתמים של ארטיק משנת תרפפ"ו עליהן...ילדים מגירי נזלת עם מכנסי טריקו שכבר ידעו ימים טובים יותר...ועוד...ועוד...."האם גם אפרוחית שלי תגדל להיות אחת מאותם ילדי חבורת הזבל?!"....הבעתה משתקת אותי.
בתמונה: אפרוחית מפגינה כישורי אופנה וסטיילינג יחודיים משלה, בחיי שזה לא מבויים...
פעמים רבות אני מוצאת את עצמי נקרעת בפאתוס בין הגישה האנטרופוסופית הגורסת שצריך לתת לילד להתפלש, בחול, במים ובכל דבר שיחפוץ בו למען אושרו העתידי, לבין הגישה הצפונבונית של "אבל מאמי, זה נעליים של "אדידס", למה לחרב אותן בשלולית הבוץ הקרובה?!". אפילו מר יפותו, שנתפש בעיני חברותי כגבר מסוקס בדרך כלל, מסרב בוקר אחד להלביש לעוללית בגד גוף להסתובב איתו בבית:
"זה מלא כתמים!" הוא פוסק בשאט נפש, הגאון...
"בטח מאמי" אני ממלמלת בשפתיים חשוקות. "זה מלא בכתמים כי א-ת-ה החלטת בוקר אחד להאכיל ילדה בת שנה וחצי במנגו מבלי לשים לה סינור. באמת מעניין למה זה הפך להיות "בגד לבית" בלבד...." אני ממשיכה בעצבים....
"טחחחח...." הוא נוחר בבוז "בשביל מה יש מכונת כביסה?", הוא ממשיך להדליק אותי... (מיותר לציין שלא הוא מכבס לה את הבגדים?!)
"יקירי..." אני ממשיכה במתק שפתיים כשאני מרגישה איך העצבים עולים לי לראש "מכונת כביסה זה לא הקוסם דיוויד קופרפילד-יש כתמים שלא יורדים בכביסה. מנגו למשל!!!!!". אני מסתכלת בלב דואב על בגד הגוף השווה-לשעבר שמר יפותו עזר לחרב עם מיץ המנגו הארור...
אך ללא הואיל....לאט לאט אני מפנימה שני דברים:
א. לא תמיד הילדה תסכים איתי על מה ללבוש (אללי.......)
ב. לפעמים אני אצטרך "להפנות את הלחי השניה" ולתת לה להסתובב בבגד מג'וייף משהו, ולו רק שלא תטנף את הגינס של "גאפ"...
"If you can't beat them, Join them!!!" אני מוצאת את עצמי משננת את המנטרה המחורבנת בעודי מתגנבת בלית ברירה לסניף "שילב" הקרוב לבית מגורי, כדי לקנות לילדה כמה בגדי גוף של "3 בשלושים"...
"ככה שיהיה לה...רק לבית כמובן!" אני ממשיכה לנסות לשכנע את עצמי.
ולו רק בשביל הפעם הבאה שאבא שלה יחליט שהיא צריכה לאכול סלק בידיים חשופות, לדוגמא...
לאתר שלי:www.yaelmakeup.co.il
כתבו אלי:yaelmakeup09@gmail.com
Posts
