"על הסכין"-פוסט מורחב, 14#

*כל הכתוב לעיל מבוסס על חוות דעתי האישית בלבד-אין בו משום פרסומת סמוייה, המלצה צרכנית גורפת או השמצה כלשהי.
*חלק הארי של המוצרים הנדגמים נשלח אלי מטעם החברות עצמן (במקרים כאלו וגם במקרים בהם המוצר נרכש על ידי במחיר מלא, יצויין הדבר בפוסט-למען הגילוי הנאות). אף על פי כן, אני מתחייבת לעשות כמיטב יכולתי ולתת חוות דעת מקצועית ומשוללת דעות קדומות עד כמה שניתן, על מנת לאפשר לכם לגבש החלטה אישית לגבי טיב וכדאיות המוצרים.
*מוצרי האיפור נבחנים ע"פ מדדים כלליים וקבועים: צורת האריזה ואסתטיות המוצר; נוחות השימוש; רמת המחיר; עמידות המוצר; ריכוז הפיגמנט (color pay-off) וכן הפן המוסרי של ניסויים בבע"ח, עם כל המשתמע מכך.
*בשל התגליות אותן גיליתי לאחרונה בנושא הניסויים בבע”ח, מורכבות העניין ופתלתלותו אני מייעצות לכל קוראי לקרוא בעיון את הטור המפורט הזה , ולהסיק את מסקנותיהם האישיות. אני אישית נשענת על PETA כמקור מהימן עד כמה שניתן לדבר.

לקראת השקת הבושם החדש לאשה-"manifesto" מבית אס"ל, קיבלתי לביתי חבילה מפנקת במיוחד. במכתב היח"צ המלווה נרשם, כי בהתאם לאג'נדת הבושם החדש ה"מהלל את תעוזת הנשים", "את מוזמנת ליצור את הפרשנות האישית שלך להצהרת הנשיות החדשה בעזרת "ערכת המניפסטו שלך" שהורכבה במיוחד עבורך".
אז נכון שהערכה הססגונית בצבעי האביב שהורכבה "עבורי" הורכבה, מן הסתם, גם בעבור עוד אי אילו בלוגריות שכמותי-אבל היא הכילה לפחות שני מוצרים שאני מאד מחבבת של המותג (ושעליהם כתבתי כאן לא אחת), כך שהייתי מאושרת להתנסות בה.
החבילה עצמה הכילה את הבושם, נר ריחני בניחוח הייחודי של הבושם, גלוסי סטיין לשפתיים, רביעיית צלליות ומסקרה. הצבע השולט במוצרים היה הסגול על גווניו ומכיוון שאני סאקרית ידועה של הצבע -קפצתי משמחה.
על המסקרה דיברתי רבות כאן ובפלטפורמות אחרות. ה"ווליום אפט פו סיל" היא למעשה היחידה שמצאתי עד כה אשר מצליחה לעשות אפקט קל (!) של עיגול בריסים שלי ואני משתמשת מזה שנים במספר 5# (הבורדו) שמדגיש לי יפה את צבע העיניים.
הפעם קיבלתי את מספר 4# שהוא הסגול הקר יותר, שכבר שנים לא השתמשתי בדומה לו.
אין טעם להכביר מילים מיותרות על המסקרה-היא פשוט מעולה והאומנם שמדי פעם אני מנסה דומות המתיימרות להשתוות לה-עדיין לא מצאתי לה קונקורנציה ראויה, למעט אולי ה"סאמפצ'ס" של אסתי לאודר שניחנה בתכונות דומות למדי.
גם את מוצרי הגלוסי סטיין סקרתי כאן בעבר, וכחובבת ידועה של סטיינים, על סוגיהם השונים, גם את המוצר הזה, למרות הביקורת הפושרת פה, למדתי מאד מאוד לאהוב. אמנם את האפליקטור בצורת ספוגית הלב אני מוצאת כלא נוח במיוחד (מעדיפה מברשת או טוש מלבד), אבל קשת הגוונים מנצחת, הריח מעלף והגם שהצבע שקיבלתי נשק לסוג של וורוד קר למדי (גוון מספר 26#), הרי שהוא קצר מחמאות רבות כשדגמתי אותו.
מרביעיית הצלליות (מספר 13#) יצרתי את המראה המעושן שבתמונות, ואני חושבת שהיא נהדרת לסגנונות איפור ולוקים שונים. הפיגמנט עשיר, הצלליות רכות ונמרחות היטב ועל הקופסא מצוין שהן עובדות גם "על רטוב", אם כי לא התנסיתי בכך בעצמי

אביב בסגול: 1. המסקרה 2. הליפסטיין 3-6. רביעיית הצלליות

ה"מניפסטו" האישי שלי...:-)

ברם, אל מטרת ההפצה-שהיא הבושם, פחות התחברתי. בכנות, אני לא מחובבות בשמי המותג, למעט מהדורת ה"אופיום" הכחולה. בפעם הראשונה שהשתמשתי ב"מניפסטו" היו תוויו סופר- חזקים והריח מתוק ועז מדי לאף שלי, אפילו לאחר שעות ארוכות שחלפו. בפעם השנייה שהתנסיתי בו היה הריח מקובל עלי יותר, אבל עדיין, קשה לי לומר שזה היה בושם שהייתי רוכשת. בניגוד לבשמים מסוימים בשוק, שיש קונצנזוס עליהם, אולי מדובר כאן בטעם נרכש. זאת ועוד, בשל הדומיננטיות החזקה של תוויו, לטעמי עדיף היה להשיק אותו במהדורת חורף ולא כמהדורת אביב, שהיא במרבית המקרים "פרשית" יותר בתוויה. 
דווקא לניחוח הנר, שאמור להכיל את אותם התווים של הבושם, התחברתי עד מאד. הארומה שלו הייתה נעימה מאד והיה בה משהו "מאסקי", שבניגוד לזה של הבושם, פשוט עבד מצוין.
לעניין ריווחת בעה"ח-אס"ל שייכים מזה כשנתיים לתאגיד "לוריאל" ועל כן גם נמצאים ברשימות השחורות של PETA. כמו הרבה חברות אחרות שנקנו ע"י תאגידים גדולים-ההצהרות לגבי כך שהן אינן עושות ניסויים בבע"ח הינן מבורכות, אבל בחישוב הסופי, תאגיד הגג הוא זה שהכסף מוכנס לכיסו, כך שיש כאן פראדוקס בעייתי מאד.
וכנגד, חיזוק חיובי:
רעיון ההפצה והקונספט שעמד מאחוריו היה נהדר, על אף שפחות התחברתי למוצר המייצג. יש משהו חדשני ורענן בחשיבה של גיבוש קונספט "מוצרי" כלשהו מאחורי הפצה, על אף שאינו קשור ישירות ל"לוק" או קולקציה עונתיים.
ביג-ביג לייק!

הצ'אביבון שלי בתוספת שימר נחושתי במרכז השפה, מימין: עם פלאש, משמאל: ללא פלאש (קרוב יותר לגוון המקורי במציאות)

Chubby Stick Intense

מכיוון שכבר סקרתי את המוצר כאן פעמיים בוורסיה הראשונית שלו והדעה שלי יותר מחיובית-אגש ישר ולעניין.
ע"פ דברי עלון היח"צ: "הצ'אבי סטיק החדש ארוז באותה אריזה צבעונית, דמוית עפרון...הוא השילוב האידאלי בין שפתון לחות לכיסוי צבע אינטנסיבי. כמות גדולה יותר של פיגמנטים מספקת צבע עז, בעוד שחמאות עשירות, שמנים ואנטי אוקסידנטים עוזרים להגן ולפנק את השפתיים עם לחות שנשארת לאורך זמן"
למוצר המנצח החדש של "קליניק" נוספו בליין הזה שמונה צבעים חדשים. אני דגמתי את "Chunkiest Chili" (שבניגוד לצילום, בו הוא התקבל כוורוד חם-הוא למעשה מעין אדמדם חמרתי).
ובכן-השימוש במוצר נוח וכייפי בדיוק כמו "אחיו" הבוגרים ובנקל ניתן יהיה לזרוק אותו לכל תיק איפור; המריחה נעימה וחמאתית, וההינט של הגוון שאפיין את קודמיו, התחלף בבוסט קצת יותר ניכר של צבע על השפתיים-אבל עדיין, זהו שפתון עתיר לחות ושקפקף בכיסויו המספק מראה קצת יותר "לביש", אבל לא יותר מדי מחייב; מחירו המלא, לפני ההנחות השונות-125 ₪ ברשתות הפארם השונות.
ריווחת בעה"ח, כמו תמיד, מחבלת בציון הטוטאלי, מפאת כניסת תאגיד "אסתי לאודר" (אליו שייכת החברה) לרשימות השחורות של PETA.

"Clarins"-Rouge Eclat

אני מודה ומתוודה- "קלארינס" היו מתויגים תחת הטייטל הבלתי מחמיא של "חברת פרוֵוה" (יחד עם עוד אי אילו חברות איפור שלא ממש עושות לי את "זה"). מאז ומתמיד היה לי הרושם שהם פשוט לא מצליחים לעמוד בקצב ההתפתחות של חברות האיפור המעודכנות יותר-לא מבחינת חדשנות אופנתית ולא מבחינת מיתוג. זה כמובן לא סותר את העובדה שיש להם כמה מוצרים מנצחים לגמרי, כדוגמת פריימר הפנים המעולה שלהם. זה יותר מהכל מעיד, לדעתי, שמשהו במערכת הגדרות המיתוג של החברה פשוט לא עובד כמו שצריך.
אי לכך ובהתאם לזאת, רף הציפיות שלי מהשפתון שקיבלתי היה נמוך למדי. אבל אז קרה מה שקורה בד"כ במקרים כאלו...
התבדתי!
מעלון היח"צ כך: "שפתון האנטי-אייג'ינג הראשון של קלרינס...מעניק הזנה, גמישות ונוחות...שימוש חוזר יעניק לשפתיים שלך הזנה, תיקון, רעננות, מוחלקות ומראה צעיר יותר. כמו כל השפתונים של קלארינס גם לשפתון זה ניחוח דומדמנית שחורה וליקריץ".
קיבלתי להתנסות את גוון "Red Wine"07# שהוא סוג של דובדבן ורדרד.
השפתון מגיע באריזה מוזהבת עם פקק שקוף ומוזהב; מה שנקלט אצלי לראשונה היה באמת הניחוח המשגע והכייפי של השפתון-לא דומיננטי מדי, אבל בהחלט מעורר חשק לנסות. ואכן, המריחה היתה חלקה ונינוחה. המרגש שלו על השפתיים כייפי ולא מכביד וקל לחוש בכך שהוא עתיר בלחות. הגוון הבורדואי הנראה לעין טרום השימוש, הפך חיש קל לסוג של דובדבן משגע על גבי השפתיים, מכאן שרווית הצבע איננה טוטאלית. מאידך, הגם שהכיסוי שהשפתון מעניק איננו מלא, קשה לומר על הגוון שניסיתי שהוא "נחבא אל הכלים"; לעניין הבטחות האנטיאייג'ינג, ובכן-קטונתי. אישית אינני נוהגת להאמין לדברים הללו ואני מוכנה להסתפק ב"סתם" שפתון שפשוט כיף להשתמש בו, שזה לחלוטין המקרה כאן; מחיר השפתון לצרכן-165 ש"ח שלא במבצע.
לגבי עניין ריווחת בעה"ח-אמנם "קלארינס" מצהירים בפומבי שאינם עושים ניסויים בבע"ח, אבל באתר של PETA הם אינם מופיעים וישנן עדויות סותרות למדי בנושא בגיגול שעשיתי. קחו לתשומת ליבכן ולשיקולכן.

הפתעה לטובה: השפתון החדש והנהדר של "קלארינס"

תם ונשלם להיום יקיריי, נשתמע שוב בקרוב עם תופינים חדשים!
כתבו אלי: yaelmakeup09@gmail.com
עקבו אחרי בדף המקצועי שלי

Long time, Lime Crime...

 

אני שמחה ומאושרת להגיש לכם את הפוסט השני בסדרת "הכפה הירוקה" (על היוזמה תוכלו לקרוא כאן) ולהמליץ על חברה נוספת הידידותית לבע"ח, כמו גם לחובבות איפור מגניב.

כבר כשהיה הבלוג שלי בחיתוליו ושגעת הקניות האינטרנטית שלי בשיאה התוודעתי דרך האינטרנט אל המותג האמריקאי "ליים קריים". לאחר רכישת צלליות אבקה שלהם  (מהן החלו למעשה  להתפרסם) כתבתי פוסט ביקורת שאף פורסם באנגלית גם בבלוג הפופולרי של מייסדת המותג-קסניה.
מאז, צבעו המון פיגמנטים את הרשת, המותג התרחב וגדל ואיתו גם ליין המוצרים שלו.
אמנם, "ליים קריים" נחשבים עדיין בקנה מידה תאגידי מותג קטן ו"ביתי" בהוויתו, אבל כבר צימח ליין מוצרים של ממש המכיל פלטות של צלליות, שפתונים, גלוסים, איילינרים, לקים ופריימרים.
אז ראשית, וממש על קצה המזלג, הבהרה קצרה:
אני מודעת לרינונים לגבי "שערוריות" והתנהלות בעייתית לכאורה כמו גם שמועות לגבי מקור המוצרים עצמם, אבל ככל שאני ראיתי והעמקתי להתבונן וללמוד, לא מצאתי שום דבר יוצא דופן ומקומם ששונה משמעותית מכל מותג ביתי הרוקח רכיבים גנריים של מוצרים מינרליים ויוצר לו ליין משלו.
כך או כך, אינני חושבת שזה האישו כאן. זאת ועוד, לא יתכן לטעמי לבטל בהינף יד עבודת מיתוג ושיווק מאד ענפה המתפרשת על פני שש שנים ושהביאה את הבחורה הזו להיות אושיית אינטרנט, אינסטגרם ובעלת ליין איפור מאד מדובר משל עצמה.
סיכומו של דעתי בנושא: הלוואי עלי!
הליין עצמו הינו כאמור, VEGANכמובטח, הצבעים מטריפים והמיתוג הצבעוני והרועש עושה לי חלושס ברמות קשות.
הפעם הזמנתי דרך האתר בעיקר מוצרי שפתיים בשתי הזמנות נפרדות בשל חוסרים במלאי (מה שקורה לאחרונה די הרבה (אין אפס, ה"הייפ" המטורף סביב המוצרים צובר תאוצה באורח ניכר בשנה האחרונה וזה בא לידי ביטוי במלאים).
אמנם דמי המשלוח יקרים למדי באופן יחסי (10$ למשלוח לארץ), אבל כיוון שהתחלקתי בשתי ההזמנות עם חברה, ושתינו רכשנו (כל אחת) כחמישה מוצרים בכל פעם, זה יצא לנו משתלם לחלוטין וכך אני ממליצה גם לכם לעשות אם ברצונכם להתחלק בעלויות.

"Aquataenia" Palette

כמו גלידה ביום חמסין: משמאל לימין-הפלטה פתוחה, סווטשים עם פלאש ואיפור עיניים ללא תיחום מסיבי

מוצר העיניים היחיד שריירתי עליו מזה המון המון זמן. גם הפלטה הזו, בדומה למרבית המוצרים שהזמנתי, נרכשה בעבור שימוש עצמי בלבד, ולא בעבור תיק המוצרים המקצועי. המקרים הללו נדירים למדי בשנים האחרונות, כי אני מקבלת די הרבה דברים לסקירה, אבל כשאני מתפרעת עם רכישות אינטרנטיות (וזה כמעט ולא קורה הרבה, לעומת חזירות העבר), הרי שזה בד"כ-כמו במקרה דנן, למען פינוק עצמי מושחת גרידא.
חמישיית הצלליות מגיעה במארז פח מעוצב כשבתחתית שמות כל אחת ואחת מהן. גודלן כגודל צללית מאק בודדת ומשקלן זהה (1.5g). המרקם שלהן משיי מאד ועשיר בפיגמנט, כך שרוויית הצבע תואמת לחלוטין את הגוון הנראה לעין.
מן הסתם, הגוונים על העין יהיו תלויים בבסיס עליו אתם מניחים אותם (בלוק שאני עשיתי, הגוונים פחות "אסידיים" כי "שטפתי" אותם). החסרון היחיד שמצאתי בהן הוא שיש להן נשורת די רצינית כמו גם קצת נצנצים קטנטנים בחלק מהן (אני משערת שהעובדה נעוצה במקור המינרלי שלהן), אבל כיוון שאני דוגלת בשיטה הגורסת כי קודם יש לאפר את העיניים ורק לאחר מכן את שאר הפנים, אני מתמודדת עם הנפולת ב"וויש" אחד של מגבון מסיר איפור ורק אז מניחה קונסילר ומייקאפ.
34.99$ מוצדקים לגמרי (לא כולל דמי משלוח), לפלטה נהדרת שתהווה לכם תוספת עליזה לאיפורי אביב וקיץ!

קלוז אפים של איפור העיניים-הפעם, בליווית אייליינר חד

"Velvetines"

את הוולווטינז רכשתי בהזמנה השניה כי כאמור, היתה עליהם התנפלות המונית. הגם שאינני מחובבות השפתונים העמידים, הגוונים המהממים והגימור הקטיפתי פיתו אותי לנסות ואני שמחה שעשיתי כן.
שני הוולווטינז-ה"רד וולווט" וה"סווידברי" מגיעים במיכל פלסטיק עם אפליקטור קטיפתי בדומה לגלוסים והמריחה שלהם מאד נוזלית, מיימית כמעט. רוויית הפיגמנט נפלאה ובאופן מפתיע למדי המריחה שלהם אחידה לחלוטין (מה שמהווה לעיתים עקב אכילס במוצרים עמידים). הם מתקבעים בצ'יק והתחושה איננה יבשושית למוות, אם כי יש לקחת בחשבון שמי שרגילה למרקמים עתירי לחות אכן "תרגיש" את נוכחותם על השפתיים.
שמתי את ה"סווידברי" בבוקר ויצאתי להעביר הרצאת איפור, בה דיברתי כשלוש שעות ברציפות, שתיתי קפה, שתיתי מים ובכלל הייתי פעילה במיוחד. השפתון לא זז כהוא זה, אפילו לא אחרי שהנחתי באלם (צ'אבי סטיק) עליו על מנת לבדוק את נושא העמידות לאחר הליחוח. לאחר כשש שעות שמתי לב לדהייה קטנטנה באזור פנים השפתיים וזוויות הפה החיצוניות, אבל לא משהו טרגי שניתן היה להבחין בו באופן ניכר.
השוס הגדול, שהפתיע גם אותי, היה שללא יוצא מהכלל, כ-ל המאפרות בהרצאה שנתתי נגשו אלי לאחר מכן לשאול אותי מה שמתי על השפתיים ומיד לקחו את השם והפרטים של החברה.
אם זה לא מדד מאד אובייקטיבי לנוכחות שלהם, אני לא יודעת מה כן...
16.99$ לאחד (ללא דמי משלוח) שלגמרי יעשה לכם את זה.

הוולווטינז, סוג של קירש דובדבנים לשפתיים-מימין, "רד וולווט". משמאל, "סווידברי"

Opaque Lipsticks

משמאל לימין: ה"פויזנברי"; מיכל הליפסטיקים, חלק מהליפסטיקים פתוחים (עם פלאש); הפויזנברי על השפתיים ללא פלאש

בשתי הרכישות רכשתי חמישה גוונים:
"Airborne Unicorne", "D'Lilac", "Cosmopop", "Geradium" ו-"Poisonberry".
ראשית, העיצוב:
רק מהמיכל המופלא, אפשר להתעלף. קיטש טוטאלי וקסום בגוון של סגול כשעליו הדפסה של חד קרן הולוגרפי, סמל המותג-לחלוטין תכשיט של שואו-אוף איתו שווה להשוויץ. קחו בחשבון שזה יגרום לכן להתבאס לרוץ לחדר השירותים ובמקום, לחדש את השפתון בפרהסיה.
המיכלים עצמם גדולים מעט מהשפתונים הרגילים של מאק, והם גם מכילים קצת יותר: 3.5g לעומת 3g של מאק. המריחה רכה וחמאתית ומרקמם מאד הזכיר לי את מרקם הקרימשין של מאק. הם עתירי לחות אבל בד בבד גם מלאי פיגמנט ומצאתי אותם (למעט ה"פויזנברי") אחידים בכיסויים. לא מצאתי אותם עמידים באופן מיוחד ביחס לשפתונים של חברות אחרות שונות ולמעט ה"פויזנברי" וה"גרדיום" (שמאד דומה ל"קוסטה שיק" של מאק, אך קצת ורדרד יותר) לשלושת האחרים שאני רכשתי אין קונקורנציה מאקית בליין הקבוע, עד כמה שידיעתי משגת.

מימין לשמאל: "גרדיום" ו"קוסמופופ"; סווטשים של כל חמשת השפתונים (עם פלאש); "איירבורן יוניקורן" ו"דלילאק"

כל שפתון יעלה לכם 15.99$ ויש כרגע גם דיל מגניב של עשרה שפתונים במאה דולר-שזו הנחה ניכרת בהחלט.

סיכומו של דבר...
כן, ההתרשמות שלי גם הפעם הינה חיובית לחלוטין-
ברמת העיצוב, עניין ריווחת בעה"ח שלשמו התכנסנו, איכות המוצרים ואפילו המחירים שלהם-לנוכח התמורה שהם נותנים.
ממליצה לכם בחום רב, אשמח גם לשמוע רשמים שלכם מהם...

כתבו אלי:yaelmakeup09@gmail.com
הצטרפו לעמוד המקצועי שלי
עקבו אחרי ב-PREEN.ME או באינסטגרם

מי אני...מה אני...מה-מה-מה...

חקוק בעור

בשנתיים האחרונות, מאז גירושי ומאז שגיליתי את אפשרויות השיווק העצומות ברשתות החברתיות כמו "פייסבוק" וה"אינסטגרם" אני מקבלת גם המון פידבקים משעשעים למדי על אלבומי התמונות האישיים שלי. כל מיני דברים בסגנון של: "וואו, את "עפה" על עצמך, אה? כמה תמונות עצמיות יש לך?".
זה תמיד גורם לי לגחך ביני לביני כשמעירים לי על כך. מי שמכיר אותי מקטנות ובאופן מעמיק (וכאלו, תכלס, יש מתי מעט) יודע שנהפוך הוא-עד לפני כחמש שנים בקושי היו לי תמונות של עצמי, גם לא באלבומים ממשיים.
תמיד שנאתי להצטלם, עוד בתור מתבגרת, והיום ברטרוספקטיבה אני מצרה על כך שאין לי מספיק תיעוד של שנות גדילתי. 

אני מודה שמאז שאני זוכרת את עצמי לא אהבתי במיוחד את הבבואה שנשקפה אלי מהתמונות שלי (או מהמראה לצורך העניין), ובאלו המעטות שיש לי באמתחתי אני  נראית זעופה וחמוצה תמידית.
זו תהיה אם כך פסיכולוגיה בגרוש מאד מתבקשת, לנתח בדיעבד את הדרך המקצועית שבה בחרתי (ראשית בלימודי עיצוב אופנה ואחרי כן באיפור) כסוג של "חשיפה מבוקרת" לעניין על מנת להשיג לעצמי "תיקון" אישי בנושא.
אז כן, קבלו ווידוי:
מעולם לא הייתי ה"שווה" של השכבה, הכוסית התורנית, היפה של ביה"ס, זו שכל הבנים רק בקשו את קרבתה, או מסמר המסיבה שכולם מסובבים אחריה את הראש כשהיא נכנסת. 

הייתי "חמודה", "מצחיקה" ו"מגניבה" בלבד. הרכבתי משקפיים מכיתה א' (שמהם נפטרתי, בבוא עדשות המגע, בגיל 15), תחזקתי בייבי פאט נצחי שעד היום יש לי מלחמות איתו ואני אוחזת למגינת ליבי במבנה פנים עגלגל ששיווה לי פרצוף צעיר יותר מכפי גילי הביולוגי.
אני מתעבת מראות עד היום, וכשאני עוברת מול מראה אני נמנעת מלהביט בבבואה של עצמי-כי לדידי, תמיד יש מה לשפר. אני לא יודעת לקבל מחמאות על המראה החיצוני שלי ואני מוצאת את עצמי לרוב מתפתלת בחוסר נוחות ניכרת למולן. 

הרי לא יכול להיות ב-א-מ-ת שמישהו חושב שאני "יפה". 

אני לא יפה. אני "מקסימום חמודה+".
וגם זה תלוי מאד על איזה צד קמתי באותו בוקר.

אפשר לסכם אם כן בוודאות ובאופן סובייקטיבי לגמרי ששנות התבגרותי לא היו  שנותיי היפות במיוחד וזה השאיר את חותמו בי עד היום, יותר משני עשורים מאוחר יותר.
אני לייט בלוּמרית טיפוסית, כזו שלקח לה שנים על גבי שנים של עבודה עצמית, פידבקים סביבתיים (במיוחד מהזן הגברי) והרבה תרגולת "זריקת זין" לתגובות חיצוניות שערערו את הבטחון העצמי הנמוך שלי, עד שבאמת התחלתי להרגיש, יחסית, נוח בעור של עצמי (כי בכ"ז-אני אשה. אנחנו הרי אף פעם לא מרוצות לגמרי).

ללא ספק, מה ששבר את המחסום האישי שלי בנושא היה התקדמות הטכנולוגיה עם חדירת הסמארטפונים בעלי המצלמות לשוק. אלה, שאיפשרו למתעדים כפייתיים שכמוני (וגם על זה, אפשר לכתוב פוסט שלם) לצלם, בין היתר, גם פורטרים עצמיים ביתר שליטה, לשחק עם הצבעים ועם פילטרים ולגלות עולם ויזואלי שלם-גרמו בסופו של דבר גם לסקפטיות כמותי, להבין שהשד לא כזה נורא.
זו היתה הפעם הראשונה בחיי בה הבטתי נכוחה בבבואה שלי המשתקפת התמונות  ואמרתי בהיסוס:
"היי, יש לי גם זוויות יפות...איזה קטע!!!".

תערוכת "ARTATTOO"-היי, מי זה שם תלוי על הקיר?

מה שבאופן ישיר מחביר אותי לתפיסה העצמית שלי הם, בין היתר, הקעקועים שלי.
וכן, זה ברבים.
בפעם האחרונה שספרתי היו שם כשניים עשר, ממש לא באופן סופי.
זה התחיל בקטן (תרתי משמע) ובגיל 20 המאוחר יחסית, אבל ברבות השנים הלך והתפתח יותר כשהקעקועים הפכו לסוג של הצהרת כוונות בעלות משמעויות עבורי. מעבר לדימוי הרגיל  של  הקעקוע בעיני החברה והתדמית האישית שהוא קושר בינה לבין האדם המקועקע, הרגשתי צורך להפוך את אלו שלי לסופר-אישיים, כאלו שיהיו מאד "אני" מכל הבחינות ולכן גם התחלתי לצייר אותם בעצמי.  את שלושת הקעקועים האחרונים שלי, שהם גם המשמעותיים ביותר עבורי, לא רק שעשיתי כציוני דרך למאורעות חשובים בחיי (פוסט לידה, פוסט גירושין ואחד שמיוחד אך ורק לבלולה שלי), אלא שגם הכנסתי בתוכם כל מיני רמזים ויזואליים סמליים מאד עבורי. לגבי התלבטויות על חוסר הארעיות-אלו לא הטרידו אותי מעולם; אני בנאדם ענייני בהווייתי-מרגע קבלת  ההחלטה ועד לביצועה בפועל, אני דואגת לעשות את תהליך עיבוד העניין בראש היטב וממצה אותו מכל כיוון שיעשה באופן שבו אני מחליטה ורוצה, כך שאין לי בעיה עם חרטות  שבדיעבד.
שמחתי אם כן מאד לגלות לפני כחודש על כינון פעילות תערוכת הקעקועים באינסטגרם, פרי יוזמת קבוצת igersisrael, שהיא אחת מהקבוצות הגדולות והפעילות ביותר במרחבי האינסטגרם הישראלי.
כפי שציינתי למעלה, אני פעילה גם ברשת הזו כבר כמה וכמה חודשים והשילוב בין אמנות שהתחברתי אליה במימד הויזואלי לשימוש במרחב המקוון, דירבן אותי לתייג כעשר תמונות ואימג'ים שונים של הקעקועים שלי למיזם.
להפתעתי הגדולה התבשרתי כמה ימים מאוחר יותר כי לא פחות מחמישה אימג'ים של הקעקועים שלי שהועלו על ידי, נבחרו מתוך כלל 600 האימג'ים שנשלחו, והם יזכו להיות בין מאת האימג'ים שיודפסו ויוצגו לקהל הרחב בתערוכה חדשנית בנושא-במוזיאון רמת גן לאמנות ישראלית.

חמשת האימג'ים שלי מתנוססים בגאווה על הקירות...

מימין ומשמאל: מצלמים אותי מצלמת צילומים שצילמתי (תיכף היקום קורס!);
במרכז:שחר סרברניק, צלם ומנהל קבוצת igeresisrael, שגם יזם את רעיון התערוכה, ובת זוגו-נעמה

התערוכה, שהתקיימה בתאריכים 14-16.3.13, קיבלה במה חדשותית בכל מיני מדיות נוספות וכך למשל, מצאתי את אחד הקעקועים שלי מתנוסס בכתבה שפורסמה ב"עכבר העיר-ת"א".
למותר לציין, שלהיות נוכחת במעמד התערוכה, ולראות את היצירות שאני יצרתי (בציור ובצילום) מקבלות במה בפורמט ייחודי שכזה, היה סיפוק גדול מאין כמוהו. מעין אשרור ממסדי לפן הזה של הביטוי העצמי ש(גם) בו בחרתי כדי להביע את עצמי.
זוהי, למיטב ידיעתי, אחת הפעמים הראשונות והבודדות בהן נחשף הנושא באופן שכזה ומקבל תהודה נרחבת כאמנות לגיטימית לשמה, גם בתוך הזרם היותר קונסרבטיבי של האמנות הישראלית, שזה כשלעצמו גושפנקא רשמית לכך שעניין הקעקועים הפך להיות יותר ויותר אמצעי לביטוי אישי ואמנותי, יותר מאשר סממן לאקסצנטריות עם תדמית בעייתית משהו.

עור לגויים

מנסיוני עתיר השנים-שני דברים לעולם לא יכולים לשקר לאשה:
1.  הספרות על המאזניים המציינות את משקלה.
2. שנת הלידה בתעודת הזהות שלה.
אז ניוז פלאש קצר+ריאליטי צ'ק ענייני: אני בת 42.
ולא, זו לא טעות (לצערי הרב).
לשמחתי ולמזלי, מעולם לא היתה לי בעיה להיות כנה לחלוטין בעניין הגיל שלי- חייכתי תמיד כשהחמיאו לי על איך שאני נראית "לגילי" (וכן, מסתבר שמעל לגיל 40 זו מחמאה).
לשקר לגביו נראה לי מטופש להפליא ולו מהסיבה הלוגית-המדינה שלנו כה קטנה, שתמיד ימצא המישהו התורן שיעשה עבור כולם את החשבון הפשוט שהוא היה איתך בתיכון/צבא/אוניברסיטה. שנית, זה נראה לי ילדותי לאללה כי בסופו של דבר זה סוג של שקר עצמי, ואני מאלו שמעדיפות את האמת הבוטה בפנים.
אז נכון שאני לגמרי בעד להסתכל לאמת בעיניים, אבל אני גם אשה, וככזו אני מכירה את עצמי היטב ומודעת לשינויים שחלים אצלי, אפילו לכאלה שהסביבה לא ממש מודעת אליהם.
אז כמו שאני מאד בעניין של להיות כנה מול עצמי ומול העולם, ומן הסתם לנוכח העיסוק שלי באסתטיקה (על פניה השונים) אני לחלוטין בעד לשפר, במידת הצורך, את הקיים. ואני אחדד את זה קצת, ע"מ שדעתי תובן כאן במלואה.
מאז ומתמיד החזקתי בדעה שאדם בוגר, שחש ששינוי פיזי בגופו ישפר את בטחונו העצמי ומכאן גם את איכות חייו וערכו העצמי (אובייקטיבית ובגבולות הסביר והנורמטיבי, מבלי להכנס לסוגיה המאד מורכבת של השפעת החברה והתרבות על העניין)-אזי שיקום ויעשה מעשה.
אין ויכוח על כך  שזה עניין שפרמטרים רבים משפיעים עליו ולא כולם יודעים לקבל החלטות באופן רציונלי, על כן אני גם מאמינה שזה מתפקידם של אנשי המקצוע העוסקים במלאכה-לשים את הגבולות באופן מאד נחרץ ולא להיכנע לתאוות בצע כסף.
בכל אופן, מזה כמה שנים שאני מפנטזת על הזרקת בוטוקס. נכון, העור שלי נראה טוב למדי (בזכות גנטיקה לא רעה ושנאתי המוצהרת לשמש), אבל עדיין-קמט הזעפנות שהתמקד לו בנינוחות עקשנית בין שתי הגבות  שלי הפריע לי מאד וחשתי שהוא נותן לי הבעה כעוסה שלא לצורך.
אפעס, ענייני הפלסטיקה מתוייגים בלקסיקון שלי כרגע כ"מותרות". בין פרנסתי כעצמאית, לניהול משק בית וגידול ילדה כחד-הורית- עם כל כמה שרציתי בדבר, במציאות הנוכחית הוכתבו לי סדרי עדיפויות אחרים וחשובים יותר לכל הדעות.
על כן שמחתי עד מאד להזדמנות התנסותית שניתנה לי עם ד"ר טלי פרידמן, מומחית בכירה לכירורגיה פלסטית (מנהלת המרפאה לעיצוב הגוף במרכז הרפואי אסף הרופא, ומנהלת היחידה לעיצוב הגוף באסיא מדיקל, אסותא רמת החייל). 
אמנם, תחום ההתמחות המהותי של פרידמן (שנראית בעצמה כמו נערונת) הינו בניתוחי עיצוב וחיטוב גוף, בעבור מטופלים שחוו ירידה דרסטית במשקל, אבל זה גם מה שמאד אהבתי בגישה המקצועית שלה; את הערך המוסף, הטיפולי יותר והזוהר אולי פחות-שמטרתו לגרום לאנשים שעשו שינוי דרסטי בחייהם (גם מפאת סיבות בריאותיות הלכה למעשה), לסיים במלואו את התהליך מהפן האסתטי, וללא ספק שמכאן, גם מהפן הנפשי.
אז נכון שאינני נופלת תחת קטגוריות ההתמחות המקצועיות של ד"ר פרידמן, אבל התרשמתי מאד מהרזומה הרפואי העשיר שלה, מנעימות התנהלותה ומהקליניקה מסבירת הפנים שלא נראתה כמו סרט-נע מיוחצ"ן עד לזרא בדומה לרופאים אחרים (ודי לחכימא ברמיזא). מה ששבה את ליבי במיוחד היה וידויה על כך שמרבית שנותיה פיסלה וציירה להנאתה, שללא ספק מסביר את משיכתה לנושא התמחותה הפרקטי.

מיפותו זעפנית, ליפותו חייכנית-מעשה ידיה של ד"ר פרידמן

אז הנה כי כן, התיישבתי בהתרגשות בכסא, צחקקתי למשמע שאלתה לגבי רצוני באלחוש מקומי (כמקועקעת מכף רגל ועד ראש שעברה ניתוח קיסרי-כמה נורא זה כבר יכול להיות?!) וקיבלתי באהבה את הדקירות.
ד"ר פרידמן הסבירה לי שיתכן ויעברו עד עשרה ימים עד שאראה תוצאות כיוון שזו הפעם הראשונה שלי ואכן כך היה. היום האיזור נראה טבעי לחלוטין (הוא איננו קפוא לגמרי כפי שנהוג לחשוב לעיתים או לראות אצל נשים שמשתמשות באמצעי הזה יתר על המידה), ואילו אני-סופר מרוצה, על אף שיש לי חברות שלא הבינו בכלל על מה לעזאזל אני מדברת.
ובינינו-אם זה לא המדד הטוב ביותר לעניין, אני לא יודעת מה כן...

אני מקווה שנהנתם מהפוסט הקצת שונה הזה שלי, שאמנם לא עסק באיפור, אבל דיבר על המון נגזרות של אסתטיקה אישית ודימוי עצמי-כפי שאני רואה אותם.

בקרו בעמוד המקצועי שלי בפייסבוק, מבטיחה שכיף שם!
כתבו אלי:yaelmakeup09@gmail.com