כאחרונת עלובות הנפש...

(או..."מה הקשר בין "מארני" לחנויות יד שניה)

אין דבר שאני מתעבת יותר מאשר לחכות שמישהו "יעשה לי טובה”. אני שונאת לבקש טובות, לא טובה בלהתמקח ולבקש הנחות, לא אוהבת להשליך את יהבי על הלך רוחם וטוב ליבם של אנשים אחרים ובגדול מעדיפה לשמור לעצמי את גחמותיי ובלבד שלא להרגיש שאני מקבצת נדבות ונשארת אסירת תודה. בצעירותי מעולם לא עמדתי בתורים בכניסה למועדונים מבוקשים. במקומות בהם לא הכרתי נפש חיה שהיתה יכולה להקפיץ אותי לראש התור, הייתי מסתלקת תוך שניה בהפגנתיות. לדידי-בעלי המקום צריכים לחזר אחרי ואחרי כספי ולא להיפך. נראה לי מגוחך לחכות בכדי שיואילו בטובם לאפשר לי להכנס ולהוציא ממיטב כספי במקום.כל ההקדמה יפת הנפש הזו היתה רלוונטית מאד בעיני, כשציקצקתי בלשוני למראה עשרות הנשים ההיסטריות שהסתערו בזמנו על דלתות "H&M” עת הגיעו לארץ. ההמולה, הצרחות, אווירת השוק והדוחק גרמו לי לתחושת קבס גדולה. כולה בגדים, על מה ההמולה? גם מחר יהיה, לא? לא יכולתי להבין מה דוחף אנשים לעמוד בתור משעות הבוקר המוקדמות רק בכדי לקבל זכות ראשונים ולשים את ידם על פריט. אמנם, כעובדת "מאק" לשעבר, מילות הקסם "מהדורה מוגבלת" ו“פריטים מיוחדים וספורים" שארוזים היטב במעטפת טייטל נחשק של אושייה אופנתית לא היו זרים לי; חוויתי על בשרי (לעיתים פיזית) את השפעתם המיתית על נשים תאוות אופנה ואיפור שהסתערו על הקולקציות החד"פיות כאילו היו כיכר הלחם האחרונה במוסקווה של ימי חרושצ'וב. אל תבלבלו לנו ת'מוח עם מיתון, מחאה חברתית ושאר מרעין בישין-הרצון האנושי להיות ייחודי ומיוחד, כזה המחזיק בבעלותו פריט “נדיר” המייחד אותו והופך אותו לבעל סמל סטטוס כלשהו, הפך להיות פועל יוצא של תרבות הצריכה במאה ה-21.הרמת הגבה המזועזת שלי חזרה על עצמה גם בשת”פים של H&M עם "לאנווין" (אלבר אלבז) וקולקציית ה”פורח” המזוויעה ביותר של "וורסאצ'ה". הכל הרגיש כמו בועה אדירת מימדים של מכונת יח"צ משומנת היטב שעשתה את עבודתה נאמנה: ליצור בילד-אפ מטורף שיגיע לנקודת הרתיחה בשניית השקת הקולקציות בחנויות. ברם, אני נאלצת להודות רפות שעת הגיעו לאוזניי שמועות השת"פ עם "מארני" התגנבו, לראשונה בחיי האופנתיים, מחשבות כפירה לליבי: “או.. ."מילמלתי לעצמי מתחת לשפמפם "הנה קולקציה שאולי באמת שווה יהיה לעמוד בעבורה בתור".לאחר ששוחררו לרשת תמונות הדגמים כבר ידעתי בתוך תוכי שמדובר בסוס מנצח במיוחד, והפכתי ביני לביני בעובדה המבישה שאאלץ לוותר על עקרונותי הקשוחים בנושא. מאז ומתמיד חיבבתי את בתי האופנה האיטלקיים יותר מעמיתיהם ליבשת. הדגמים המרהיבים של “מארני” ובמיוחד הדפסי הרטרו השיק קלעו בול לנישת ה"אם היה לי מספיק כסף, אלו היו המותגים שהייתי רוכשת לעצמי", לצד אהובותי משכבר הימים-"מיו-מיו" ו"פראדה", להן נשבעתי אמונים עוד מלימודיי ב”שנקר”.וכך, לאחר שכל נסיונותי הדלים להשתחל לתוך רשימות ה-VIP (שזכו ל"זכות רכישה מוקדמת"+הנחה סלב נאה) נחלו כשלון חרוץ-מצאתי את עצמי, בבוקרו של פורים ועם אפרוחית אחת מחופשת לנסיכה (איפה קדמן כשצריך אותו ומי משיק קולקציה ביום חופש של הילדים???) עומדת, כאחרונת עלובות הנפש (לתפישתי עד כה), בתור שהשתרך לו בכניסה לסניף החדש שלהם בקניון ”שבעת הכוכבים".בכנות, ולהפתעתי הגדולה, החוויה היתה טראומתית הרבה פחות ממה שתיארתי וחזיתי בה בבעתה בטלויזיה. אולי היתה זו הקולקציה הספציפית ופופולאריות המותג לעומת קודמיו שדיברו פחות מבחינה מסחרית לקהל הישראלי, אולי מדובר במיקום החנות גיאוגרפית-אל מחוץ לגבולות ת"א ואולי אפילו חתך הגילאים שנדמה היה לי כבוגר יותר מהפעמים הקודמות הם אלו שתרמו לרוגע היחסי. כך או כך, כשהגענו ב-9:30 בבוקר (דלתות החנות נפתחו בעשר), התור לא היה ארוך עד מאד ומנה כ-150 נשים לערך. מלצריות מבית הקפה הסמוך עברו בין כולם וחילקו כוסות קפה הפוך בחינם. לא ניכרה כל אווירת דחיפות והיסטריה והוא נוהל ביעילות מירבית ע"י חיבלולים, מאבטחים ועובדי H&M שהסתובבו בין כולנו וענו לשאלות השונות. כל עשרים דקות הוכנסה קבוצה של כ-20 נשים אקסטתיות למתחם הסגור שחובלל בתוך החנות עצמה וכל קונה הוגבלה לפריט אחד בלבד מכל דגם. ממה שאני ראיתי, למעט טינאייג'ריות בודדות שגרפו מכל הבא ליד לתוך סלי הקניות, נדמה היה שהקניות מחושבות למדי. 

 לא אמרתי שלא היו פסיכיות בכלל...

 

על הקולקציה עצמה לא אכביר יותר מדי מילים כיוון שנכתבו עליה תילי ברחבי הנט. לדידי-העיצוב, עושר הבדים והגימור היו נהדרים והאקססוריז היו לא פחות ממופלאים. לו יכולתי לעמוד בעניין כלכלית, הייתי לוקחת אחד מכל אחד בוודאות. אמנם לא היה לי בראש וויז'ן וודאי של מה ארכוש והעדפתי לעשות את זה באופן ספונטני לכשאראה את הפריטים במו עיני, אבל אל הקופות הגעתי בתום עשרים הדקות הקצובות כשבידי חמישה פריטים נחשקים: זוג מכנסי שרוואל ממשי מודפס, זוג צמידים, זוג עגילים וענק מרהיב.

 שלי, שלי, שלי!!! מימין לשמאל: שרוואל המשי המופלא והתכשיטים

מהשניה שכפות רגלינו דרכו בקניון ועד הרגע שיצאנו את פתח החנות עברו כשעתיים בדיוק ואני יכולה לסכם את חוויית הקניה כמהנה וחיובית ביותר, כולל שיחות הסלון המשעשעות שניהלנו בינינו לבין עצמנו, אני וחברותיי שותפות הגורל לתור. בפנים ניתן היה בקלות לשמוע התייעצויות בנוסח “תעזרי לי שניה להחליט, מה כדאי מבין שניהם?” ו”איך המידה הזו תהיה לי לדעתך?” ולשמחתי לא חזיתי בשתי נשים המתקוטטות על אותו הפריט. לסיכומו של עניין-ניכר היה שהושקעו מחשבה ותשומת לב יתרה לסוגיות הלוגיסטיקה, אישו שנראה בעייתי מאד על סמך הפעמים הקודמות. בהחלט הורגש שהוסקו מסקנות והופקו לקחים ועל כך מגיע לחלוטין שאפו גדול להנהלת החברה בארץ. מה יהיה בשת"פים עתידיים? נחיה ונראה, אבל אין ספק שחוויית הקניה המצויינת שלי תגרום לי לשקול שוב בחיוב את ההגעה בשנית בעת אירועים כגון אלה.חבר'ה-Two thumbs up!!!

  ואם כבר התחלנו לדבר על הדפסי רטרו...

אל "שיינושקה" של יעלי הדר הגעתי ממש במקרה. חלפתי לא פעם על פני חלון הראווה המחוייך ושיחקתי במחשבה של להכנס ולהציץ להנאתי, אולי אפילו למצוא לי כמה פריטי "וינטאג'”, רחמנא ליצלן. אחחח....כמה קסמה לי מילת הפלא הזו...”וינטאג'”. הרי אין פאשניסטה ברחבי העולם, שמכבדת את עצמה ללא כמה פריטי וינטאג' שווים בארון. אם הן יכולות, למה לא אני? בעוונותי כי רבים, פריט הוינטאג' היחיד שהיה לי בארון הבגדים עד אז היתה חולצת פאייטים משגעת בצורת כנפי פרפר אותה רכשתי און-ליין ב-“ETSY”. רק השנה, ביום הולדתי, כארבע שנים (!) מאוחר יותר, אזרתי אומץ ללבוש. התגובות עליה היו חסרות תקדים.

אני רוצחת את עוגת היומולדת שלי, בחולצת הפרפר מהפאייטים...

 

  אפעס החשש שלי מחנויות "יד שניה" עדיין היה שריר וקיים. הדיסאוריינטציה המוחלטת שתקפה אותי עת פסעתי לתוך חנויות כאלה: גיבוב הבגדים, העושר הויזואלי על שלל הדפסיו והריח הכבד בילבלו את דעתי (כיאה לילדת ADHD שכמותי) והמסע הקצרצר אל ממלכתה הפסיכדלית של אליסה נגמר, כמעט תמיד, בבריחה מבוהלת החוצה.אבל “שיינושקה" היתה שונה במובן הזה, וזה בדיעבד מה שמשך אותי בסוף להכנס פנימה. ראשית, החנות מסודרת בצורה נעימה לעין: מעוצבת, מאובזרת באסתטיות ומשדרת חמימות בייתית ומזמינה. הביגוד מסודר ע"פ פריטי לבוש עונתיים, האביזרים מונחים על המדפים והתכשיטים ע"ג השולחן המרכזי שבחנות. שום דבר לא משדר אווירת "שוק שמעטסית" והריח הכבד שמאפיין לעיתים חנויות כאלו, פשוט לא קיים.תמהיל הביגוד והאביזרים כולל פריטים ישנים כחדשים למדי, אשר עוברים את בדיקתה הקפדנית של יעל. חלק מהביגוד עבר שיפצור, הרכבה מחודשת והתאמה מקומית ולא תמצאו סמרטוטים קרועים, מלוכלכים או חסרי ייחוד כלשהו. עת פישפשתי בעונג בין הקולבים שמחתי לגלות הדפסים שהחזירו אותי בנוסטלגיה אל ילדותי בשנות השבעים: הדפסי בדים אותם אני זוכרת את אמי לובשת ושמות של חברות אופנה ידועות דאז, מהן נהגה לרכוש. נכנסתי לחדר ההלבשה, בתדהמה ענקית, כשידי עמוסות בכמות מכובדת למדי של פריטי לבוש שמצאו חן בעיני עד מאד ושבנקל ניתן היה לטעות בהם שהם מהאינטרפטציות האחרונות של "זארה" או "מנגו" לקולקציות הרטרו של המעצבים הגדולים משבועות האופנה האחרונים.בסופו של דבר יצאתי מפתח החנות, לראשונה, כשבאמתחתי שלוש חולצות חדשות בעלות כוללת ותקדימית (באופן שערורייתי) של 150 ש"ח בלבד. 

 שכיות חמדה שיינושקיות, מימין לשמאל: חולצת משי בהדפסי פייזלי; חולצה בהדפס פסיכדלי האופייני לסבנטיז והפיפ טואוז המדהימות של "סטיב מאדן" שכמו נוצרו עבורה ונקנו באופן נבואי, כשבוע לפניה; חולצה נוספת בגווני אדמה+שרשרת+צעיף תואמים

 

מאז, אני מוצאת את עצמי פוקדת את החנות בקביעות, סתם לקשקש עם יעלי המקסימה, לראות מה חדש (תמיד יש) ולרכוש לי כמה פריטים בלי כאב הלב הכרוך בשבירת קופת חסכון. אני כעת, באופן רשמי, משוחררת מהחסימה הרגשית בנושא-ועל כך תודתי ליעלי...
“שיינושקה", אוסטרובסקי 36, רעננה. בואו לבקר-שווה לאללה!

כתבו אלי:yaelmakeup09@gmail.com
לאתר שלי