Re-UNION with the JACK!

(או....TREND ALERT נוסף....)

פעם הייתי פטריוטית יותר....
כן...אי שם בשלהי שנות העשרים שלי, קצת אחרי הצבא-אפשר עוד היה לחוש בגאווה הלאומית שלי. היו לי חברים שעדיין היו חתומים בקבע (כן...מסתבר שיש חיה כזו...) והזיקה שלי לבחורים מסוקסים יוצאי יחידות צבאיות ו/או סיירות למיניהן היתה בשיאה. אין מצב שהייתי יוצאת עם בחור שלא עשה צבא באיזו שהיא סיירת הש-הש שושואיסטית שהס מלהזכיר את שמה....זו היתה תרומתי הצנועה להעלאת מורל "בחורינו הטובים"....
היה רק דבר אחד שביאס לי את פרץ הפטריוטיזם הצרוף הזה-העיצוב של הדגל שלנו....בניגוד לאומות אחרות בעולם שבחרו בצבעים וסמלים מאגניבים לקשט את דגל הלאום שלהם, לעם היהודי לא נותר היה אלא להסתפק במשהו נטול סטייל גמור בצבעי כחול על רקע לבן...איזה חוסר טעם, באמת! אפשר היה לבקש מהמועצה המחוקקת שלנו טרום פרעות תרפ"ט-תרס"ט לחשוב על משהו עם קצת יותר מעוף וזיקה אופנתית כלשהי....למה לעזאזל דחו את ההצעה השווה של הרצל לשבעה כוכבים מזהב על רקע לבן? בכיף יכולתי לדמיין אותם מתנוססים (כהומאז' יצירתי ל"ג'ואיש פיפל", כמובן)-על דגמי אימוניות המשי של סטלה מקרטני ל"אדידס" לדוגמא...
אבל מגן דוד כחול על רקע לבן?! מה לעזאזל אופנתי בזה???? באמת????? קצת התחשבות בפאשיוניסטות הישראליות תאבות האופנה...ממש, אבל ממש לא בסדר!!!

שיק ושוק, התמונות מדברות בעד עצמן: מימין דגם קוטור עלום שם וחליפה מחוייטת של פול סמית'; משמאל-הדגמים של גלית לוי ברוח הציונית. בחיי שרציתי להביא את הדגם שרנא רסלן לבשה, אבל האינטרנט בשנת 1999 עדיין לא היה
קיים...

הנה-קחו לדוגמה את הבריטים. יש להם את ה"יוניון ג'ק" ההו-כה-שיקי: אלגנטי, אך בועט; בון-טון, אבל מחתרתי; סמל לסטטוס חברתי, אבל גם אנטי ממסדי. קחו את הדגל הזה, כירכו אותו מסביב לגוף, הוסיפו חגורת מותן דקיקה מזהב ועקבים היסטריים-ויש לכם שער של "ווג"!!! לא צריך להוסיף יותר מדי. הדגל הזה, עם סממני הצלבים עליו, נותן את כל ה"שואו" (ואף מילה על זה שצלב זה אייקון דתי הרבה יותר שיקי ממגן-דוד...:-P).
איכשהו ברבות השנים, הפך ה"יוניון ג'ק" למזוהה לא רק עם הפטריוטיזם הקולוניאלי של האומה הבריטית, אלא גם לסוג של הצהרה אופנתית וחברתית. בעצם, אם מסתכלים על זה ככה, הוא תמיד היה שם ברקע-ובשנה האחרונה הוא קיבל גושפנקא רצינית מכמה וכמה מעצבי-על, מה שהזניק את מניות הטרנדיות שלו עוד יותר למעלה.

"גוד סייב מקווין"-האיש עושה את מה שהוא עושה הכי טוב-אביזרים היסטריים וה"איט גירל" אגינס דין על השער של ה"ווג" הסיני...

זה התחיל עוד בשנות השבעים עם צמיחת תרבות הפאנק-רוק הבריטית כשבראשה סיד ווישס מנהיג להקת ה" SEX PISTOLS" שלקח את הפרה המקודשת ביותר לבריטים-המלכה אליזבת ודגל הלאום, והפך את שניהם לסוג של בדיחה כמייצגי התנועה האנטי-ממסדית. מאז, ובאופן פרדוקסלי למדי, השתרש לדראון עולם סמל ה"יוניון ג'ק" כסממן נרדף לתנועת הפאנק האנרכיסטית ואות ל"קוליות" באופנת הרחוב הבריטית.
גם בחנות המקוונת של ידידי הטוב, אלכסנדר מקווין, ניתן למצוא פריטים שונים ששאבו השראה מהדגל הבריטי ואופנת הפאנק. התוצאה, קולקציה סמי פטריוטית עם טוויסט נרקסיסטי בשם: "God save McQueen" (על פראפרזת "God save the queen"; לבורים שביניכם...:-P). מקווין, כהרגלו בקודש העיצובי, עושה הכל עם המון סטייל וממצה את אידאת "הילד הרע של האופנה הבריטית" עד תום-נעליים, קלאצ'ים פאנקיסטים שמיד אומצו בחום ע"י סלבס להוטות, טי שרטים, פשמינות וצעיפי משי שונים עם הדפסי אינטרפטציות על בית המלוכה והדגל.

בתמונה:1-5, דגמים של פול סמית'; 6-"גוצ'י"; 7-לולו גינס; 8-9, תיקים של "שאנל"; 9-אנגלומאניה נוסח "טופ-שופ"

הסלבס תמיד אהבו: 1-2, סיד ווישס ו"גוד סייב דה קווין" של ה"סקס פיסטולס"; 3. ג'רי האליוול ל"ספייס גירלז"; 4. שוב-אגינס דין, הפעם עם "שאנל"; 5-8, פאריס הילטון, דיטה וואן-טיז, רייצ'ל גרין (נערת בונד) וכריסטינה אגילרה מיישמות מקווין-הלכה למעשה!

בית "שאנל" לא התמהמה והשיק אף הוא קולקצית תיקים ואיפור בשם "LONDON LIFE" כהומאג' לבירה השכנה; בנוסף אליהם אפשר למצוא פריטים נוספים בסגנון בחסות "גוצ'י", אצל המעצב הבריטי פול סמית' (שלא הסתפק בליין שלם של אביזרי אופנה, אלא גם עיצב פריטים ואביזרים לבית בנושא), מעצבת התיקים לולו גינס, בית "מוסקינו" ועוד...

ומכיוון שאף אנוכי, כאן בלבנט, מחשיבה את עצמי כפאנקיסטית בנשמתי, פאשיוניסטה וונאבי ותאבת טרנדים עד-לא-ידע, לא יכולתי מלהתאפק ולרכוש לעצמי את תיק הקלאץ' המשגע של "אקססורייז" (מבית "מונסון" הבריטיים, בתמונה הפותחת את הפוסט) שיצאו באינטרפטציה מגה-קולית משלהם לטרנד, שכוללת כמה וכמה קלאצ'ים ועוד אי-אילו ארנקי מטבעות, תיקי איפור וגם מחזיקי מפתחות וצ'ארמים משגעים לתיקים.

גם איפור וגם קוטור: 1-2, פודריות מוזהבות של "אסתי לאודר"; 3-4, קולקציית "לונדון מאדנס" של "שאנל"; 5, אחד מתיקי האיפור המשגעים של "אקססורייז"/"מונסון" הבריטיים...

אז אני שואלת אתכם דוגרי-מי אמר, שהפטריוטיזם בארץ פס מין העולם?!
מי?!?!!?

לאתר שלי: www.yaelmakeup.co.il
כתבו אלי:yaelmakeup09@gmail.com

עלייתה ונפילתה של ה"סופר-מודל" הישראלית...

אל כתיבת הפוסט הזה הגעתי ממש מבלי להתכוון, בעודי אוספת חומר בשביל הפוסט על דינה גלאס. דיפדפתי להנאתי ב"קולקציוני" הווינטאג' ומעלה האבק שיש לי מתקופת "שנקר" (תמיד ידעתי שיום יבוא ויהיה לי בו שימוש של ממש!). וכמו שאני מחפשת אחרי דגמים ישנים של "וורסאצ'ה" המנוח, נתקלתי במספר פרצופים מאד מוכרים של כמה דוגמניות ישראליות שפעם היו הוט-שוט ברמה בינלאומית, בדיוק בתקופה שבה לינדה, קלאודיה, נעמי, כריסטי והלנה חלשו ביד רמה על מסלולי תצוגות האופנה.

העשיריה הפותחת בחסות "וורסאצ'ה": סינדי קראופורד, לינדה אוונג'ליסטה, נעמי קמפבל, קלאודיה שיפר, הלנה כריסטיאנסן, כריסטי טרלינגטון, טטיאנה פטיץ, יסמין גאורי, נדיה אאורמן וסטפאני סיימור


הדפדוף האקראי הזה גרם לי להרהר בשני דברים-האחד, למה מאז שנות התשעים אין לנו ולו סופר מודל ישראלית אחת לרפואה על מסלולי התצוגות בחו"ל? (ולא-בר רפאלי לא נופלת היום תחת ההגדרה הזו; אז-אולי היה לה סיכוי), ומה קרה אז שהיתה "הצפה" שכזו? ושתיים, וחמור מכך-למה לעזאזל דווקא בתקופת הדוגמנות המצליחה שלהן הן היו "דשנות" יותר ממה שהן היום (אם אפשר לקרוא לזה כך...), והאם לתרבות הדוגמניות השדופות של העשור האחרון יש קשר לכך?
וככה כמו שאני מלקטת פיסות מידע עבור הפוסט הנוכחי-הגיעה הידיעה העגומה על מותה בטרם עת של השחקנית בריטני מרפי, כשהשמועות בנט מרננות על אנורקסיה, בד בבד עם העלאת הצעת חוק "איסור על פוטושופ" בכנסת... בקיצור-הלך עלי.
נשבעתי לעצמי עד היום, שאשתדל להמנע מעיסוק בעניין הזה פה, ולא כי אין לי עניין לעסוק בנושאים בעייתיים ורלוונטיים לענף העיסוק שלי, אלא בדיוק מהסיבה הזו! אני חושבת שהדעה שלי בהכרח-תמיד תצטייר כמוטית דווקא בגלל שאני מגיעה מ"תוך התעשיה"...נו שויין...כנראה שלא תמיד אפשר לכתוב פוסטים שהם רק "הפי-הפי, ג'וי-ג'וי".
אז נחזור לשנות התשעים, השנים בהן הייתי סטודנטית לעיצוב אופנה; שנים בהן מראה דוגמניות ה"אמזונה" היה מבוקש להפליא. אני עוברת שוב ושוב על המגזין ונחרדת לגלות שחלק מן הדוגמניות של אז-לעולם לא היו מתקבלות היום לעבודה, בטח שלא כדוגמניות מסלול (ע"ע בר רפאלי...). ואגב, אני לא בטוחה מה עצוב יותר: עצם ה"זעזוע" שלי כשאני מתבוננת בהן, או עצם זה שאני מזועזעת שהזדעזעתי לנוכח גוף בריא ואתלטי כמו של סינדי קראופורד. האמנם גם מוחי שלי נשטף בטרנד ה"אין רזה מדי"?!
תמיד הרי היו בתעשיה דיבורים על כך שהדוגמניות הישראליות "גדולות" מדי במונחים בין לאומיים-יש להן ציצים, יש להן לפעמים גם קצת תחת, הן לא מספיק גבוהות.... אבל מתי לעזאזל קרה הרגע המכונן בו מידה 36-38 הפכה להיות לא מתאימה לדוגמנות?!
אני מסתכלת שוב על הנבחרת הישראלית המכובדת; כולן-כולן ללא יוצא מן הכלל מופיעות במגזין הזה בתצוגות הנחשבות ביותר באירופה דאז (שנת 1994) ואצל מיטב המעצבים של פריז, מילאנו וברצלונה: החל מגוטייה שהתאהב במיקי, דרך איב סאן-לורן שלקח את מעין כפרזנטורית לבית האופנה שלו ועד לויק שדיגמנה ליאמאמוטו, ג'ילי ו"ביבלוס". אף אחת מהן לא נראית בדיוק "גדולה" (גם לא במונחים של אז), הן היו בגודל ממוצע בהחלט ביחס לשאר הדוגמניות שפסעו איתן על המסלול. ויחד עם זאת, היום, כ-16 שנים מאוחר יותר, כשכולן ללא יוצא מן הכלל אחרי לפחות לידה אחת: הן כחושות הרבה יותר, ובאופן מובהק (רואים את זה במיוחד במבנה הפנים...). אז מה קרה כאן בעצם?

קולבית העל הישראלית הבלתי מעורערת-גלית גוטמן

"ויק" (נינה ברוש)-מכיכר דיזינגוף למסלולים של אירופה ובחזרה

מיקי ממן בתצוגה המדוברת של ז'אן פול-גוטייה משנת 1994

הג'ינג'ית החביבה על סאן-לורן, מעיין קרת אז והיום...

שירז טל-איבדה יותר מדי קילוגרמים בדרך ל"פרוייקט מסלול"...

האם באמת איבדנו את הראש ושיקול הדעת במרדף אחר הגוף ה"מושלם"? מי החליט שאשה (וכן, כמה מפתיע, גם דוגמניות הן נשים) צריכה שניה אחרי שהיא יולדת להכנס לג'ינס שלה טרום תקופת ההריון? איך הגיע עולם האופנה למצב שבו חבורה של גברים (ובואו נודה על האמת-במרבית הסטים ברחבי העולם, מקבלי ההחלטות ו"הוגי" הרעיונות הם גברים, גם אם לא מהסוג ה"גברי" במיוחד...) קובעים לנשים מה ללבוש ובעיקר איך להראות, תוך הצבת סטנדרטיים לא הגיוניים, לא נורמאליים והרבה פעמים גם מאד לא בריאים? רק אני מקשרת בין הרזון הקיצוני של הדוגמניות לאחרונה לבין מין איזו שהיא מגמה בעייתית שמבקשת כביכול לטשטש את הסממנים הנשיים באשר הם ולמשוך לכיוון אנדרוגני יותר באצטלה של "מגניבות וקוליות אופנתיות"?! (שלא לומר סוג של הטפה לשנאת נשים-ודי לחכימא...:-P)

האמזונות VS הנעריות-ג'יזל, אלסנדרה אמברוסיו, אדריאנה לימה, קארולינה קורקובה והיידי קלום ב"ויקטוריה סיקרטס"; אגינס דין, פרז'ה בהאה וטניה דזיאליבה חביבות השוק האירופאי

ואולי פה באמת טמון שורש ה"בעיה" של הדוגמניות הישראליות-מרביתן נשיות יותר בגוף שלהן. מה שפעם היה יתרון-כיוון שזה היה חלק מהטרנד העולמי, היום הוא בעוכריהן. אם את לא דוגמנית שרוכית וגבעולית, אלא סתם "מגה-כוסית" תזכי להיות דוגמנית של בגדי ים והלבשה תחתונה בצילומים שנושקים לגבול הפורנו הרך (ע"ע "ספורטס אילוסטרייטד" ובר רפאלי; פעם שלישית ודי....), אבל למסלולי התצוגות באירופה-אין לך סיכוי להגיע. לא כל זמן שאגינס דין וטניה דזיאליבה הן ה-"Flavor of the day"...

לאתר שלי:www.yaelmakeup.co.il
כתבו אלי:yaelmakeup09@gmail.com

קישטא וואנאביז! שו! שו!.....

(או....גורו לכם מעצבי "אופנת האוברלוק"!!!)

כבר ציינתי פה כמה וכמה פעמים שאני בוגרת "שנקר" במגמת עיצוב אופנה. ובכן, לא בכדי לא נשארתי בתחום הזה. אני יודעת שזה קל מאד לבקר מבחוץ את התעשיה הקשה הזו-אבל בגדול, אני לא רואה מעצבי אופנה גדולים שהמדינה שלנו הנפיקה עד כה. נכון שבעשור האחרון ישנה התפתחות משמעותית של הענף, ובה גם דוגמאות מבורכות לאנשים מאד מוכשרים-אבל המרחק בינם לבין מעצבים של ממש, הוא עדיין, רחוק מאד לדעתי. זו גם הסיבה שהשכלתי שלא להמשיך בקריירת העיצוב שלי (נכון לרגע זה בכל אופן), אלא לפנות לצד אחר של התעשיה הזו, שגם הוא עדיין פוסע את צעדי התינוק שלו ביחס לשאר בירות האופנה בעולם.

מה ששבר אותי סופית והביא אותי להחלטה שאני פורשת עד להודעה חדשה מהתחום היתה אופנה מזן חדש שהפציעה במחוזותינו. מקור ה"אופנה" הזו באמצע שנות התשעים, כשמעצבים יפנים כמו ריי קאוואקובו מ"קום-דה גרסון" ויוז'י יאמאמוטו (שסללו את הדרך בהמשך לגל המעצבים הבלגים: דריס ואן-נוטן, אן דמלמסטר ומרטין מרג'לה) זרחו כמו מטאורים בשמי עולם האופנה האירופאי, והנפיקו דגמים מעניינים ויוצאי דופן בקולקציות מונוכרומטיות שהיו סוג של חידוש בין הדגמים הצעקניים של ג'יאני וורסאצ'ה המנוח וכריסטיאן לקרואה יבדל"א.

בתמונה: הקשקשת האופיינית של ג'יאני המנוח נכון לשנת 1994...

בתמונה:ימאמוטו וקאוואקובו עושים היסטוריה בדיוק באותה השנה...

לראשונה נראו על מסלולי התצוגות בגדים אמורפיים משהו, נושקים לא נושקים לגוף האשה, עתירי בד נשפך ובעלי אופי סמי-אנדרוגני. משהו חדיש כזה ששידר נינוחות נון-שלנטית בלי טיפת מאמץ מיותר להראות "נשית". הגזרות היו לא מובנות ומרביתן נוצר בדיגום חופשי על בובות ונתפר על גוף הדוגמניות טרם הוצאה מהם הגזרה של ממש, הקצוות לעיתים היו פרומים במכוון וכל המראה הכללי היה לא מעובד באופן מוקצן.

האופנה הזו הפכה עד מהרה לסוג של "בון-טון" בארצנו הקטנטונת וחנויות המעצבים הוצפו באינטרפטציות זולות של הווריאציות המתוחכמות מאירופה. לחיקוי הלבנטיני והזול הזה קראתי בשאט נפש-"אופנת האוברלוק",אותה אני מתעבת עד היום. מה מקור השם תשאלו?
ובכן-בניגוד לבדי אריג, הנגזרים, מעובדים באוברלוק (ע"מ ששולי הבד לא יפרמו) ורק לאחר מכן נתפרים ומגוהצים בהתאם-"אופנת האוברלוק" חוסכת למעצב הרבה זמן מיותר ומאחדת את שני שלבי העבודה האחרונים לכדי שלב אחד. בוחרים בד סריג, רצוי מהסוג הנשפך, ומיד לאחר הגזירה שלו מחברים ותופרים אותו באוברלוק ע"מ לאחד את חלקין לכדי "בגד". אין צורך בידע מעמיק של גזירה ותפירה-עובדים בדיגום חופשי, מוציאים גזרה, "תופרים" תוך שניה וחצי והופ-יש חולצה. הגדיל לעשות באותן השנים "מעצב" מתחיל (ונחשב וידוע מאד היום), שאז רק החל את דרכו בתחום ה"אופנה", אשר קנה שאריות לייקרה של בגדי ים ועשה מהן שמלות ערב עליהן גבה לעיתים אלפי (!) שקלים. כך, בהשקעת-מינימום של עבודה וחומרים זולים, השכיל לעשות על גב לקוחותיו חסרות הידע והשכל רווח של לא פחות מאלפי אחוזים. ביזנס מן לעניין, ללא כל ספק.

לחרדתי, עד מהרה אפשר היה לראות ברחובות ת"א עשרות בחורות לבושות באותן החולצות-חולצות סריג עם גזרות לא ברורות שעל הקולב נראות כמו סמרטוט חסר צורה, אשר על הגוף נכרכות בכל מיני ווריאציות לכדי סוג של בגד "מתחכם". הנוסחה היתה פשוטה=ככל שמסת הבד גדלה, ומספר הליפופים והקשירות עלה-כך גם נחשב הפריט לנחשק, מעוצב ויקר יותר. מיותר לציין שהלקוחה ההדיוטה הממוצעת, שאינה מבינה בהכרח באופנה, צריכה היתה לקבל עם רכישת החולצה גם מנואל ומפרט טכני ברור של איך ללבוש אותה (וכן-גם חולצה כזו יצאה בזמנו-עם מנואל מצולם לכמה וכמה אופציות "כריכה"...). בקיצור ולעניין, גיליתי לדאבוני, שבישראל הקטנה שלנו, ע"מ להיות מעצב אופנה "צעיר ובועט", אין צורך לטרוח וללמוד לתואר במוסד אקדמאי מכובד כארבע שנים (שבהן אתה עובד נון-סטופ ימים כלילות עד לקולקצית הגמר המיוחלת...). מספיק שתהיה לך מכונת אוברלוק בייתית, חוש אסתטי כלשהו והרבה מאד חוש עסקי, סליחה.......ביצים!
עכשיו, אפשר כמובן לפתח פה דיון ביצה/תרנגולת שלם על מה קדם למה: האם דרישות הקהל בארץ הן כה נמוכות עד שיסכימו לקרוא לכל סמרטוט מבד "בגדי מעצבים" ולשלם "בהתאם" (ואף מילה על "שוק מעצבי העיר"...), או שמא המבחר העיצובי הינו כה דל עד כי הלקוחות תאבות האופנה נאלצות להסתפק במה שיש. כך או כך, מה שיש במקרה הזה הם מלבושי טריקו/לייקרה שנתפרו בחמש דקות עם אוברלוק, ונמכרים במאות שקלים. סוג של ביגוד? נגיד. אופנה?-יוק!!!
ולמה בעצם עשיתי את כל ההקדמה הטרחנית הזו? רק כדי לומר שכמו תמיד, לכל כלל יש גם יוצא מן הכלל. והיוצא מן הכלל במקרה הזה הוא מעצבת אחת ויחידה שאני אישית מעריכה, מוקירה ומפרגנת לה עד מאד, בשם דינה גלאס.
את דינה אני מכירה עוד מימי "שנקר" העליזים בהם למדה שנתיים מתחתי...מאז ועד היום הוחלפו הרבה מחטי אוברלוק במכונות התפירה המקרטעות של המכללה אבל דינה לא השתנתה. סגנון העיצוב שלה הינו מיוחד במינו-גדולתה כמעצבת אמיתית ואומנית של ממש הוא שלעולם לא תראו אותה מתפתה להכנע לזרם אופנתי חולף או טרנד מסויים כזה או אחר. היא תמיד נשארת נאמנה ל"אני-מאמין" העיצובי והאישי שלה. אם צריך להגדיר את סגנון העיצוב שלה בכמה מילים פלצניות, הייתי קוראת לזה "רטרו-שיק נושק לקיטש-מסוגנן" ששואב השראות מכל עשור אפשרי במאה ה-20: שנות העשרים, החמישים, השבעים, השמונים ועוד...

בתמונה:רק השנה שונה-אותה טביעת יד עיצובית לאורך השנים...

את טביעת היד היחודית שלה אני מזהה מקילומטרים רבים, וכמעט כל פריט שהיא הנפיקה אי-פעם קלע לטעמי באופן מוחלט. הדגמים שלה עשויים ממיטב החומרים והבדים המיוחדים שידה משגת, והתפירה והגזרות נפלאות. לא קרה לי מעולם שפריט ביגוד שלה נפרם, נקרע או התקלקל לי בכביסה, כפי שכבר קרה עם פריטים לא מעטים של סו-קולד מעצבים אחרים. הקולקציות שלה תמיד עושות רושם כמגובשות עד לפריט האחרון וניכר שמושקעת בהן מחשבה רבה מראש: החל מצבעי החוטים בהם נתפרים הבגדים ועד לאחרון הכפתורים המגניבים שהיא בוחרת עבור הקרדיגנים המופלאים שלה.

בתמונה: מספר דוגמאות (מאד לא מייצג) משנים עברו-מהארון הפרטי שלי...

אז נכון, הקו שלה הוא לעיתים ססגוני/צבעוני/עליז "מדי" (הרבה פעמים אני מוצאת את עצמי בוהה בחיוך מאוהב לנוכח פריט מצוייץ שלה), קו שלא תמיד הולך יד ביד עם אופנת ה"אנדרסייטטד-אורבן-שיק" הפלצנית, הכה חביבה על התל אביביות. מצד שני-זה מעיד על הרבה חוש הומור עצמי ואהבה כנה למקצוע-ובסופו של דבר-אלה הם החומרים האמיתיים מהם צריכה להיות עשויה אופנה, לא ככה?!

קיץ-קוץ:"Dina, my love-You go girl!!!!", ותבני כבר אתר...קיבינימט!
(כתובת החנות:רח' נחמני 35, ת"א; עמוד הבית של דינה בפייסבוק)

לאתר שלי:www.yaelmakeup.co.il
כתבו אלי:yaelmakeup09@gmail

ביקורת מוצרים-חברות עממיות

נתבקשתי בחודשיים האחרונים לדגום כמה מוצרי איפור חדשים של שתי חברות איפור עממיות-"קרליין" ו"ביוטי-קייר". מכיוון שהבלוג שלי הינו בלוג עצמאי שאינו תחת חסות גורם זה או אחר הייתי רוצה להדגיש בראש ובראשונה, כי כל מה שתקראו לעיל בפוסט הזה נכתב ע"ס חוות דעתי האישית בלבד-אין בו משום פרסומת סמויה, המלצה צרכנית גורפת או השמצה כלשהי. עשיתי כמיטב יכולתי לתת את חוות דעתי האובייקטיבית עד כמה שניתן על מנת לאפשר לכם, יקיריי, לגבש החלטה לגבי טיב המוצרים.
את המוצרים בחנתי בגדול, ע"פ חמישה מדדים כלליים וקבועים: צורת אריזה ואסתטיות המוצר; נוחות השימוש בו; רמת המחיר; עמידות המוצר; ריכוז הפיגמנט ("color pay-off").
ועכשיו, אחרי כל ההקדמה הפלצנית ומלאת האינפורמציה הזו-כדאי שנתחיל, לא?!

המוצרים של "קרליין"

בתמונה: "קרליין"-צילום המוצרים וסווטצ'ים רלוונטיים

דגמתי 3 מוצרים מתוך מראה חורף 2010-"The look of love":
-צללית שחורה עם נצנצים-"Black" מספר 121
-עפרון עיניים עמיד שחור-מסוג "Everlast"-"Black" מספר 100
-שפתון דו צדדי-"Double reflection" מס' 259 בצבע אדום

בתמונה: הדגמת הצללית והעיפרון בלייב...

הצללית...
אני מודה שמארזי הצלליות של "קרליין" לא אהודים עלי במיוחד. אין לי בעיה עקרונית עם מארזי פלסטיק למוצרי איפור, אבל משהו בחלון השקוף שממנו מציץ צבע הצללית, מזכיר לי קצת תצוגת מכולת ומוזיל בעיני את הלוק הכללי של המוצר. בנוסף-צלליות מרובעות הן בעייתיות לטעמי. אם ב"קרליין" שואפים להגדיל את נתח השוק שלהם ולכוון גבוה בשאיפות שלהם לקהל יעד "מקצועי" יותר, אולי כדאי להם לשקול לייצר צלליות עגולות בקוטר סטנדרטי שמתאימות לפלטות מקצועיות. אין לי ספק שזה יספק תמריץ נוסף לקהל המקצועי.
השימוש עצמו בצללית, נוח למדי. אישית אני נוטה שלא להשתמש באפליקטורים הקטנים וחסרי התועלת שמצורפים למוצר. מעבר לזה שהם קטנים מדי ולא איכותיים, מספיקה פתיחה אחת לא מיומנת של הצללית והם עפים בקשת היישר אל תוך האסלה שבחדר האמבטיה, ואם התמזל מזלך והם עדיין לא נחתו שם, סביר להניח שיעלמו בהמשך הדרך למקומות מוזרים לא פחות.
טקסטורלית הצללית מאד-מאד גירית בתחושה ונוטה להתפורר. בתמורה, הנצנצים שבמוצר, שנראים כל כך משובבי עין בקופסה, נוטים להתפזר לכל עבר בזמן האפליקציה וללכלך את כל אזור העין. למי שבכל זאת מתעקשת על השימוש בה הייתי ממליצה קודם לאפר את אזור העיניים, לנקות עם מסיר איפור את הנשורת ורק אח"כ להשלים את שאר הפנים.
ריכוז הפיגמנט-מאכזב עד מאד. כאמור-המוצר במיכל נראה שחור מאד ומנצנץ מאד אבל עם האפליקציה הפירורית, מתקבל גוון אפרפר כהה עם רסס של נצנצים לא ברור. עמידות המוצר, על פריימר מקבע-מצויינת (אני השתמשתי בכל האיפורים בזה של UDPP ע"מ שלא לשנות את גוון הצלליות המקורי). אני חייבת להדגיש שלא ניסיתי אותה בתנאי "אקסטרים" וגם לא ללא פריימר מקבע-כך שקשה לי לחוות דעה בנושא. המחיר-סביר למדי-55 ש"ח ל-2 גרם צללית.
לסיכום: אפשר לוותר. יש מוצרים טובים ממנה בשוק...

בתמונה: השפתון של קרליין, באימג' התחתון-בצירוף הגלוס...

השפתון...
השפתון מגיע במארז דו-צדדי קומפקטי וחביב למראה. בצד האחד שפתון בסטיק, ובצד השני גלוס מנצנץ עם מברשת. המוצר נוח מאד ל"תפעול"-משני קצותיו; הפיגמנט עשיר מאד ומתקבל בדיוק כפי שהוא נראה במיכל-אדום עז ויפה. מריחת השפתון רכה ונעימה והוא עשיר מאד בלחויות-יתרון גדול מאד בעיני, אבל חסרון ענק לעמידות. סימן השאלה השיווקי הגדול ביותר בעיני: ההחלטה הגימיקית התמוהה של לצוות גלוס לשפתון לח כמו זה. בפועל הזיווג הזה גורם להורדת רמת העמידות לאפס. בנוסף-זה גורם לסוג של הטעיה בעייתית כלפיי הצרכן (לא מכוונת, אני משערת): מרבית השפתונים הדו-צדדיים הנמכרים בשוק הם שפתונים עמידים, אשר בגלל עצם היותם מייבשים מטיבם, נהוג לצוות להם גלוס בקצה השני לליחוח השפתיים. דבר נוסף שהפריע לי היה ריח הלוואי המתקתק והמלאכותי-אבל שוב, זה בהחלט פקטור אישי.
לסיכום: למה כן? כי המוצר זול, חמוד למראה ובסה"כ מספק את הסחורה; למה לא? כי הוא אינו עמיד בעליל ולא מתאים למי שמעוניינת בשפתון עמיד.

עפרון העיניים
ללא ספק המוצר המנצח בסדרה הזו!
מדובר בעפרון מתחדד בעל גוף מפלסטיק. המריחה רכה, נוחה וקלה מאד. המחיר בהחלט סביר (60 ש"ח); המוצר מתקבע במהירות ואכן נשאר עמיד מאד כאייליינר חיצוני (כעפרון פנימי לא בחנתי אותו לאורך זמן). לאוהבות המראה המעושן-מומלץ לעבד אותו מהר כיוון שאחרי שהוא מתקבע קשה מאד להזיז אותו. הפיגמנט-בדיוק כמו שנראה בעין-שחור משחור.
בקיצור-מומלץ

המוצרים של "ביוטי קייר"

בתמונה: הצלליות של "ביוטי קייר", המוצר, והסווטצ'ים

קיבלתי להתנסות בשתי צלליות אפויות חדשות שיצאו לאחרונה-האחת בצבע טורקיז מוזהב (מספר 25) והשניה בצבע ורוד מוזהב (מספר 30). הצלליות הללו, מתוך מגוון של 12 גוונים, הן חלק מהליין החדש של החברה אשר נמצאת, ע"פ הסבר היח"צ, בעיצומו של תהליך שדרוג ומיתוג. חלק מתהליך זה כולל גם השקת אתר חדש שיעלה לאויר בקרוב.
קצת "עובדות יבשות" על המוצר: מדובר בצלליות אשר מיוצרות בתהליך אפיה בתנור במקום תהליך דחיסה אשר מבטיחים, לדברי החברה, ריכוז פיגמנט גבוה ואפקט ברק עז ועמיד למשך זמן רב. יתרון נוסף של המוצר-ניתן להרטיב אותו ולהשתמש בהן גם בהנחה רטובה, או כאייליינר. מחיר כל צללית-6 ש"ח(!) ל-10 גרם, מחיר מציאה לכל הדעות!
ועכשיו-לרשמים האישיים שלי....
טרנד הצלליות האפויות הוא טרנד חם מאד בעולם האיפור כרגע אבל אל תבלבלו בין הטרנד ה"אפוי" לטרנד ה"מינרלי האפוי"-לא כל צללית אפויה היא בהכרח צללית מינרלית בהגדרתה. במקרה הזה מדובר בצלליות אפויות בלבד-לא בהכרח מחומרים טבעיים.
אריזת המוצר-קצת צעקנית מדי לטעמי, לא אהבתי את השילוב של הזהב והשחור. האריזה עצמה קומפקטית ונוחה לתפעול. לעומת זאת, לאפליקטור הקטן שמצורף למארז אין מקום בתוך מיכל הצללית-חסרון עבור מי שבאמת משתמשת בו. הצבעים יפים מאד לעין והמריחה סבירה, אם כי אני מצאתי את הפיגמנט חלש במקצת ביחס למוצרים מהסוג הדומה של חברות אחרות. הצלליות היו עמידות מאד על פריימר מקבע והגם שלא ניסיתי אותן בתנאי אקסטרים, יש לי תחושה שהן יעמדו בגבורה במבחן.
לסיכום: אמנם לא הייתי מכניסה אותן לתיק האיפור המקצועי שלי, אבל לשימוש אישי-הן בהחלט מצויינות והמחיר שלהן ביחס למוצר שהלקוחה מקבלת בחזרה משתלם עד מאד. מומלץ בחום! להשיג בכל סניפי "ביוטי קייר" ברחבי הארץ.

בתמונה: הדגמת הצלליות על העיניים, מזויות שונות

אני כולי תקווה שההדגמות העצמיות על עיני הטרוטות מעייפות סיפקו אתכם יקיריי, שאלות, מענות, טענות ומחאות-יתקבלו בברכה וייענו ללא משוא פנים:-D

לאתר שלי:www.yaelmakeup.co.il
כתבו אלי:yaelmakeup09@gmail.