מי אני...מה אני...מה-מה-מה...

חקוק בעור

בשנתיים האחרונות, מאז גירושי ומאז שגיליתי את אפשרויות השיווק העצומות ברשתות החברתיות כמו "פייסבוק" וה"אינסטגרם" אני מקבלת גם המון פידבקים משעשעים למדי על אלבומי התמונות האישיים שלי. כל מיני דברים בסגנון של: "וואו, את "עפה" על עצמך, אה? כמה תמונות עצמיות יש לך?".
זה תמיד גורם לי לגחך ביני לביני כשמעירים לי על כך. מי שמכיר אותי מקטנות ובאופן מעמיק (וכאלו, תכלס, יש מתי מעט) יודע שנהפוך הוא-עד לפני כחמש שנים בקושי היו לי תמונות של עצמי, גם לא באלבומים ממשיים.
תמיד שנאתי להצטלם, עוד בתור מתבגרת, והיום ברטרוספקטיבה אני מצרה על כך שאין לי מספיק תיעוד של שנות גדילתי. 

אני מודה שמאז שאני זוכרת את עצמי לא אהבתי במיוחד את הבבואה שנשקפה אלי מהתמונות שלי (או מהמראה לצורך העניין), ובאלו המעטות שיש לי באמתחתי אני  נראית זעופה וחמוצה תמידית.
זו תהיה אם כך פסיכולוגיה בגרוש מאד מתבקשת, לנתח בדיעבד את הדרך המקצועית שבה בחרתי (ראשית בלימודי עיצוב אופנה ואחרי כן באיפור) כסוג של "חשיפה מבוקרת" לעניין על מנת להשיג לעצמי "תיקון" אישי בנושא.
אז כן, קבלו ווידוי:
מעולם לא הייתי ה"שווה" של השכבה, הכוסית התורנית, היפה של ביה"ס, זו שכל הבנים רק בקשו את קרבתה, או מסמר המסיבה שכולם מסובבים אחריה את הראש כשהיא נכנסת. 

הייתי "חמודה", "מצחיקה" ו"מגניבה" בלבד. הרכבתי משקפיים מכיתה א' (שמהם נפטרתי, בבוא עדשות המגע, בגיל 15), תחזקתי בייבי פאט נצחי שעד היום יש לי מלחמות איתו ואני אוחזת למגינת ליבי במבנה פנים עגלגל ששיווה לי פרצוף צעיר יותר מכפי גילי הביולוגי.
אני מתעבת מראות עד היום, וכשאני עוברת מול מראה אני נמנעת מלהביט בבבואה של עצמי-כי לדידי, תמיד יש מה לשפר. אני לא יודעת לקבל מחמאות על המראה החיצוני שלי ואני מוצאת את עצמי לרוב מתפתלת בחוסר נוחות ניכרת למולן. 

הרי לא יכול להיות ב-א-מ-ת שמישהו חושב שאני "יפה". 

אני לא יפה. אני "מקסימום חמודה+".
וגם זה תלוי מאד על איזה צד קמתי באותו בוקר.

אפשר לסכם אם כן בוודאות ובאופן סובייקטיבי לגמרי ששנות התבגרותי לא היו  שנותיי היפות במיוחד וזה השאיר את חותמו בי עד היום, יותר משני עשורים מאוחר יותר.
אני לייט בלוּמרית טיפוסית, כזו שלקח לה שנים על גבי שנים של עבודה עצמית, פידבקים סביבתיים (במיוחד מהזן הגברי) והרבה תרגולת "זריקת זין" לתגובות חיצוניות שערערו את הבטחון העצמי הנמוך שלי, עד שבאמת התחלתי להרגיש, יחסית, נוח בעור של עצמי (כי בכ"ז-אני אשה. אנחנו הרי אף פעם לא מרוצות לגמרי).

ללא ספק, מה ששבר את המחסום האישי שלי בנושא היה התקדמות הטכנולוגיה עם חדירת הסמארטפונים בעלי המצלמות לשוק. אלה, שאיפשרו למתעדים כפייתיים שכמוני (וגם על זה, אפשר לכתוב פוסט שלם) לצלם, בין היתר, גם פורטרים עצמיים ביתר שליטה, לשחק עם הצבעים ועם פילטרים ולגלות עולם ויזואלי שלם-גרמו בסופו של דבר גם לסקפטיות כמותי, להבין שהשד לא כזה נורא.
זו היתה הפעם הראשונה בחיי בה הבטתי נכוחה בבבואה שלי המשתקפת התמונות  ואמרתי בהיסוס:
"היי, יש לי גם זוויות יפות...איזה קטע!!!".

תערוכת "ARTATTOO"-היי, מי זה שם תלוי על הקיר?

מה שבאופן ישיר מחביר אותי לתפיסה העצמית שלי הם, בין היתר, הקעקועים שלי.
וכן, זה ברבים.
בפעם האחרונה שספרתי היו שם כשניים עשר, ממש לא באופן סופי.
זה התחיל בקטן (תרתי משמע) ובגיל 20 המאוחר יחסית, אבל ברבות השנים הלך והתפתח יותר כשהקעקועים הפכו לסוג של הצהרת כוונות בעלות משמעויות עבורי. מעבר לדימוי הרגיל  של  הקעקוע בעיני החברה והתדמית האישית שהוא קושר בינה לבין האדם המקועקע, הרגשתי צורך להפוך את אלו שלי לסופר-אישיים, כאלו שיהיו מאד "אני" מכל הבחינות ולכן גם התחלתי לצייר אותם בעצמי.  את שלושת הקעקועים האחרונים שלי, שהם גם המשמעותיים ביותר עבורי, לא רק שעשיתי כציוני דרך למאורעות חשובים בחיי (פוסט לידה, פוסט גירושין ואחד שמיוחד אך ורק לבלולה שלי), אלא שגם הכנסתי בתוכם כל מיני רמזים ויזואליים סמליים מאד עבורי. לגבי התלבטויות על חוסר הארעיות-אלו לא הטרידו אותי מעולם; אני בנאדם ענייני בהווייתי-מרגע קבלת  ההחלטה ועד לביצועה בפועל, אני דואגת לעשות את תהליך עיבוד העניין בראש היטב וממצה אותו מכל כיוון שיעשה באופן שבו אני מחליטה ורוצה, כך שאין לי בעיה עם חרטות  שבדיעבד.
שמחתי אם כן מאד לגלות לפני כחודש על כינון פעילות תערוכת הקעקועים באינסטגרם, פרי יוזמת קבוצת igersisrael, שהיא אחת מהקבוצות הגדולות והפעילות ביותר במרחבי האינסטגרם הישראלי.
כפי שציינתי למעלה, אני פעילה גם ברשת הזו כבר כמה וכמה חודשים והשילוב בין אמנות שהתחברתי אליה במימד הויזואלי לשימוש במרחב המקוון, דירבן אותי לתייג כעשר תמונות ואימג'ים שונים של הקעקועים שלי למיזם.
להפתעתי הגדולה התבשרתי כמה ימים מאוחר יותר כי לא פחות מחמישה אימג'ים של הקעקועים שלי שהועלו על ידי, נבחרו מתוך כלל 600 האימג'ים שנשלחו, והם יזכו להיות בין מאת האימג'ים שיודפסו ויוצגו לקהל הרחב בתערוכה חדשנית בנושא-במוזיאון רמת גן לאמנות ישראלית.

חמשת האימג'ים שלי מתנוססים בגאווה על הקירות...

מימין ומשמאל: מצלמים אותי מצלמת צילומים שצילמתי (תיכף היקום קורס!);
במרכז:שחר סרברניק, צלם ומנהל קבוצת igeresisrael, שגם יזם את רעיון התערוכה, ובת זוגו-נעמה

התערוכה, שהתקיימה בתאריכים 14-16.3.13, קיבלה במה חדשותית בכל מיני מדיות נוספות וכך למשל, מצאתי את אחד הקעקועים שלי מתנוסס בכתבה שפורסמה ב"עכבר העיר-ת"א".
למותר לציין, שלהיות נוכחת במעמד התערוכה, ולראות את היצירות שאני יצרתי (בציור ובצילום) מקבלות במה בפורמט ייחודי שכזה, היה סיפוק גדול מאין כמוהו. מעין אשרור ממסדי לפן הזה של הביטוי העצמי ש(גם) בו בחרתי כדי להביע את עצמי.
זוהי, למיטב ידיעתי, אחת הפעמים הראשונות והבודדות בהן נחשף הנושא באופן שכזה ומקבל תהודה נרחבת כאמנות לגיטימית לשמה, גם בתוך הזרם היותר קונסרבטיבי של האמנות הישראלית, שזה כשלעצמו גושפנקא רשמית לכך שעניין הקעקועים הפך להיות יותר ויותר אמצעי לביטוי אישי ואמנותי, יותר מאשר סממן לאקסצנטריות עם תדמית בעייתית משהו.

עור לגויים

מנסיוני עתיר השנים-שני דברים לעולם לא יכולים לשקר לאשה:
1.  הספרות על המאזניים המציינות את משקלה.
2. שנת הלידה בתעודת הזהות שלה.
אז ניוז פלאש קצר+ריאליטי צ'ק ענייני: אני בת 42.
ולא, זו לא טעות (לצערי הרב).
לשמחתי ולמזלי, מעולם לא היתה לי בעיה להיות כנה לחלוטין בעניין הגיל שלי- חייכתי תמיד כשהחמיאו לי על איך שאני נראית "לגילי" (וכן, מסתבר שמעל לגיל 40 זו מחמאה).
לשקר לגביו נראה לי מטופש להפליא ולו מהסיבה הלוגית-המדינה שלנו כה קטנה, שתמיד ימצא המישהו התורן שיעשה עבור כולם את החשבון הפשוט שהוא היה איתך בתיכון/צבא/אוניברסיטה. שנית, זה נראה לי ילדותי לאללה כי בסופו של דבר זה סוג של שקר עצמי, ואני מאלו שמעדיפות את האמת הבוטה בפנים.
אז נכון שאני לגמרי בעד להסתכל לאמת בעיניים, אבל אני גם אשה, וככזו אני מכירה את עצמי היטב ומודעת לשינויים שחלים אצלי, אפילו לכאלה שהסביבה לא ממש מודעת אליהם.
אז כמו שאני מאד בעניין של להיות כנה מול עצמי ומול העולם, ומן הסתם לנוכח העיסוק שלי באסתטיקה (על פניה השונים) אני לחלוטין בעד לשפר, במידת הצורך, את הקיים. ואני אחדד את זה קצת, ע"מ שדעתי תובן כאן במלואה.
מאז ומתמיד החזקתי בדעה שאדם בוגר, שחש ששינוי פיזי בגופו ישפר את בטחונו העצמי ומכאן גם את איכות חייו וערכו העצמי (אובייקטיבית ובגבולות הסביר והנורמטיבי, מבלי להכנס לסוגיה המאד מורכבת של השפעת החברה והתרבות על העניין)-אזי שיקום ויעשה מעשה.
אין ויכוח על כך  שזה עניין שפרמטרים רבים משפיעים עליו ולא כולם יודעים לקבל החלטות באופן רציונלי, על כן אני גם מאמינה שזה מתפקידם של אנשי המקצוע העוסקים במלאכה-לשים את הגבולות באופן מאד נחרץ ולא להיכנע לתאוות בצע כסף.
בכל אופן, מזה כמה שנים שאני מפנטזת על הזרקת בוטוקס. נכון, העור שלי נראה טוב למדי (בזכות גנטיקה לא רעה ושנאתי המוצהרת לשמש), אבל עדיין-קמט הזעפנות שהתמקד לו בנינוחות עקשנית בין שתי הגבות  שלי הפריע לי מאד וחשתי שהוא נותן לי הבעה כעוסה שלא לצורך.
אפעס, ענייני הפלסטיקה מתוייגים בלקסיקון שלי כרגע כ"מותרות". בין פרנסתי כעצמאית, לניהול משק בית וגידול ילדה כחד-הורית- עם כל כמה שרציתי בדבר, במציאות הנוכחית הוכתבו לי סדרי עדיפויות אחרים וחשובים יותר לכל הדעות.
על כן שמחתי עד מאד להזדמנות התנסותית שניתנה לי עם ד"ר טלי פרידמן, מומחית בכירה לכירורגיה פלסטית (מנהלת המרפאה לעיצוב הגוף במרכז הרפואי אסף הרופא, ומנהלת היחידה לעיצוב הגוף באסיא מדיקל, אסותא רמת החייל). 
אמנם, תחום ההתמחות המהותי של פרידמן (שנראית בעצמה כמו נערונת) הינו בניתוחי עיצוב וחיטוב גוף, בעבור מטופלים שחוו ירידה דרסטית במשקל, אבל זה גם מה שמאד אהבתי בגישה המקצועית שלה; את הערך המוסף, הטיפולי יותר והזוהר אולי פחות-שמטרתו לגרום לאנשים שעשו שינוי דרסטי בחייהם (גם מפאת סיבות בריאותיות הלכה למעשה), לסיים במלואו את התהליך מהפן האסתטי, וללא ספק שמכאן, גם מהפן הנפשי.
אז נכון שאינני נופלת תחת קטגוריות ההתמחות המקצועיות של ד"ר פרידמן, אבל התרשמתי מאד מהרזומה הרפואי העשיר שלה, מנעימות התנהלותה ומהקליניקה מסבירת הפנים שלא נראתה כמו סרט-נע מיוחצ"ן עד לזרא בדומה לרופאים אחרים (ודי לחכימא ברמיזא). מה ששבה את ליבי במיוחד היה וידויה על כך שמרבית שנותיה פיסלה וציירה להנאתה, שללא ספק מסביר את משיכתה לנושא התמחותה הפרקטי.

מיפותו זעפנית, ליפותו חייכנית-מעשה ידיה של ד"ר פרידמן

אז הנה כי כן, התיישבתי בהתרגשות בכסא, צחקקתי למשמע שאלתה לגבי רצוני באלחוש מקומי (כמקועקעת מכף רגל ועד ראש שעברה ניתוח קיסרי-כמה נורא זה כבר יכול להיות?!) וקיבלתי באהבה את הדקירות.
ד"ר פרידמן הסבירה לי שיתכן ויעברו עד עשרה ימים עד שאראה תוצאות כיוון שזו הפעם הראשונה שלי ואכן כך היה. היום האיזור נראה טבעי לחלוטין (הוא איננו קפוא לגמרי כפי שנהוג לחשוב לעיתים או לראות אצל נשים שמשתמשות באמצעי הזה יתר על המידה), ואילו אני-סופר מרוצה, על אף שיש לי חברות שלא הבינו בכלל על מה לעזאזל אני מדברת.
ובינינו-אם זה לא המדד הטוב ביותר לעניין, אני לא יודעת מה כן...

אני מקווה שנהנתם מהפוסט הקצת שונה הזה שלי, שאמנם לא עסק באיפור, אבל דיבר על המון נגזרות של אסתטיקה אישית ודימוי עצמי-כפי שאני רואה אותם.

בקרו בעמוד המקצועי שלי בפייסבוק, מבטיחה שכיף שם!
כתבו אלי:yaelmakeup09@gmail.com