(או...איפה עובר גבול הכיעור?-זהירות, חפירה!!!)
לפני כשבוע רכשתי את הגליון האחרון של "ווג" איטליה. על השער מצולמת הדוגמנית קריסטן מק'מנמי שעושה קאמבק ענק לאחר העלמות של כמעט עשור. כתבת השער מכילה לא פחות מכ-17 (!) דפים, תמונות ואימג'ים מהממים שלה. פעם היא יפה, ופעם היא מכוערת, פעם נשית ופעם גברית-בצילומים בוטים ופרובוקטיביים כמו שרק סטיבן מייזל הגאון יודע ליצור. הסתכלתי עליה שוב ושוב....זה לא שהיא מכוערת ממש-אבל היא רחוקה מלהיות דוגמנית בעלת יופי קלאסי.....אז מי באמת קובע מה יפה ומה לא? ומה זה בכלל אידאל יופי, יש חיה כזו?
משמאל למעלה, כנגד כיוון השעון: קריסטן מק'מנמי אז והיום; סטלה טננט אז והיום; הדוגמנית קורינה בהפקות "ביוטי" מתוך מגזין "SCENE" (אמצע שנות התשעים); הדוגמנית החדשה וולריה (לסוכנות "פאשן") בקטלוג החדש של "נעמה בצלאל"-צילום:איתן טל
כשהתחלתי לאסוף חומר מצולם לפוסט גיליתי שכבר מעל לעשור קיימת מגמה מתחזקת של אידאלי יופי ואייקוני אופנה שהקונצנזוס עליהן למרות או על אף היותן "לא יפות"-הוא כמעט מוחלט. "יופי..." אתם אומרים בזלזול-"בוקר טוב באמת!!!"... אז אני אחדד את העניין: אני לא מדברת על דור הפוסט "סופר מודלס" סטייל קייט מוס, לילי קול וג'מה וורד, שאמנם שברו את מיתוס "היופי הקלאסי" אבל לכל הדעות הינן עדיין בחורות יפות..... אני מדברת על מגמה קצת יותר נרחבת בכל עולם האופנה והיופי. כאילו כמעט ונדמה שהגיעו בתעשיה לנקודת רוויה ומיצו את פוטנציאל היופי ה"יפה", ומאידך החליטו באקט קיצוני של "הפוך על הפוך" להפוך את הביזאר, ה"מכוער", השונה ויוצא הדופן לטעם השעה. כמה שיותר ווירדי-יותר טוב, יותר אנין, יותר פיין ויותר נועז (אין ספק שכמו כל מגמה וטרנד-גם זו תשתנה שוב, הרי אף אחד לא באמת המציא את הגלגל...אבל בינתיים זה כאן-חזק מתמיד!). זה באמת התחיל אי-שם בשנות התשעים משימוש בדוגמניות "קורקיות" ולא ממש יפות כמו קריסטן מק'מנמי וסטלה טננט, המשיך דרך מראות איפור וסטיילינג שבאופן מוחלט לא יכולים יותר להיות מוגדרים כמראות "ביוטי" ולפעמים נראה שכל המטרה שלהם היא לעורר פרובוקציה, זעזוע או אפילו גועל, ועדיין ממשיך היום בבחירת אייקוני אופנה וטרנד סטריות שהן לחלוטין לא "כוסיות קלאסיות" (שגם זה לפעמים, סוג של וואחד אנדרסטייטמנט...:-P).
בשלהי שנות התשעים גייס בית "דיור" לשורותיו את הכוכב העולה ג'ון גליאנו במטרה להפיח רוח חיים עיצובית בבית האופנה הוותיק. כפי שכולם יודעים, גליאנו הצליח לעשות זאת ביג-טיים. מעבר להיותו מומחה ואמן בעיצוב בגדי קוטור מופרכים, נודעו התצוגות המרשימות שלו גם במראות איפור נועז וביזארי-מין מישמש ססגוני בין איפור תקופתי אה-לה לוק הזונות של המולין רוז', הציורים של דגה ודמויות מ"עלובי החיים", דרך איפור סמי גותי/חייזרי שמוחק או מעוות לחלוטין את תווי הפרצוף (פנים מולבנות, גבות מועלמות, עיניים בוכיות, שפתיים מוקטנות) ועד לדמויות קרקס וליצנים על LSD בצבעוניות של הסיקסטיז. גם השיער והאבזור תמיד בהתאם: גדולים, פומפוזיים, לפעמים מגוחכים-אבל איכשהו ביחד, כל המראה הזה עובד כל כך מצויין שתצוגות האופנה שלו (גם כמעצב עצמאי לאחר מכן) הפכו כבר מזמן לסוג של שואו גדול מהחיים.
מדגם קטנטן אבל מייצג של מראות האיפור בתצוגות של ג'ון גליאנו ו"דיור"
עדיין בביצת האופנה העולמית, החל לחדור לתודעה בשנים האחרונות מעצב האופנה ההודי מאניש ארורה. העיצובים שלו ידועים בססגוניות אקלקטית תוך גיבוב כמעט בלתי אפשרי של טקסטורות, צבעים, מרקמי בדים והדפסים שהופכים את תצוגות האופנה שלו לחוויה תזזיתית וצבעונית. בדומה לגליאנו, גם ארורה הולך על מראה מאד דרמטי בכל הנוגע לסטיילינג, ובמיוחד במראות האיפור על מסלולי התצוגה שלו. שיתוף הפעולה היצירתי והוותיק שלו עם אמן האיפור המוכשר "קאבוקי" מוציא תחת ידיו שנה אחרי שנה טוטאל-לוק קליידסקופי מתוקתק ומדוייק בהתאם לנושא ההשראה הרלוונטי-דמויות מהחלל, יערות העד הטרופיים, שווקי התבלינים בהודו ועוד....
אמן האיפור "קאבוקי" במפגן מרשים של יכולות בתצוגות של מאניש ארורה
למרות ההבדלים הניכרים בסגנון העיצוב, אפשר לראות מאד בקלות, גם אצל גליאנו וגם אצל ארורה, את הקונספט שאומר בעצם שדוגמנית היא "רק" דוגמנית; סוג של קנבס אנושי לביטוי היצירתי. אז מה בעצם מוכרים שניהם-אופנה? אימג'? אומנות? ובכלל, האם אופנה היא לא למעשה סוג של אומנות? איפה למעשה עובר הקו בין עיצוב בגדים נטו, בניית קונספט אסתטי ועד למיצג אומנותי לשם האומנות?
על החבל הדק מאד הזה מהלכים גם אומנים ויוצרים מתחום נוסף-הקולנוע והצילום: פדרו אלמודובר, במאי הסרטים הספרדי ודיוויד לה-שאפל הצלם הפרובוקטיבי. שניהם מנפיקים תחת ידיהם יצירות אומנות ויזואליות חתרניות ובוטות. על אף השימוש הנרחב שלהם באלמנטים אסתטיים-התוצאה הסופית היא בדרך כלל שנויה במחלוקת ועוסקת לעיתים באובססיביות בצדדים המכוערים של היופי. בסרטיו של אלמודובר, שכמעט תמיד דנים בנושא זהות מינית, נשיות וסקס, השתתפה פעמים רבות ה"מוזה" שלו-השחקנית הספרדיה רוזי דה-פלמה אשר הפכה לידוענית ואושיית אופנה "בזכות" פני הפיקאסו המוזרות שלה; אשה מכוערת/יפה, מושכת ודוחה כאחד...
לא שיגרתית ומוזרה לא פחות היא המוזה של לה-שאפל, הטרנסג'נדרית אמנדה לאפור. ספק-אשה ספק-גבר, בעלת סממנים נשיים מוחצנים ומוגזמים-שפתיים מנופחות להתפקע, שדיים מנותחים ושיער גולש בד בבד עם קול גברי וידיים גדולות. כמו אלמודובר, גם לה-שאפל בדרכו עוסק בדימויים מיניים, משחקי מגדרים ואמירות בוטות על תעשיית היופי.
מימין למעלה ועם כיוון השעון: מובילת אופנה במשקל כבד-בת' דיטו סולנית להקת "THE GOSSIP"; איזה מין מוזה-אמנדה לפור; רוזי דה-פלמה של אלמודובר, גם בקמפיין של "לואי וויטון"...
ואיך אפשר לסיים, אם כבר עסקינן בזהויות מיניות אל מול אידיאלי יופי, מבלי להזכיר את ענקית האיפור "מאק". כמעט בכל קולקצית איפור חדשה שמנפיקה החברה מופיע אימג' שמיישם הלכה למעשה את הסלוגן שמזוהה עימה כל כך-"All ages, all races, all sexes". מי עוד יכול להגות בלי שום טיפת ציניות קולקצית מוצרים בהשראת קרוסדרסר אוסטרלי? או לחילופין להשתמש באימג' של ישישה קאמפית כדי לפרסם קולקציה אחרת? או לבחור בפרזנטורית שהיא טרנסג'נדרית? תוכן שיווקי חוטא למטרה? לאו דווקא......עובדה שזה עובד כל פעם מחדש!:-P
מימין למעלה ובכיוון השעון:מתוך קטלוג "מאק" (SIRCA 1995); האימג' של קולקציית ה"אוריג'ינלס"; רו-פול ל"ויוה גלאם"-1996; קולקציית "דיים עדנה" משנה שעברה...
אז זהו...כנראה שבתחום הזה, כמו תמיד, אין נכון או לא-נכון, יש רק עניין של טיימינג. איך אומרת גברת "פרוג'קט ראנוויי":
"One day you're in, But the next one you're OUT!!!"
יאללה-אפידזיין!
לאתר שלי:www.yaelmakeup.co.il
כתבו אלי:yaelmakeup09@gmail.com
Posts
